המחשב בעבודה משתף פעולה, אז הנה אני שוב. משהו בעקבות הסופ"ש האחרון...

(מצטערת בפני מי שנכנסו ולא מצאו את העדכון. כתבתי. התחרטתי. ואני מפרסמת בכל זאת. סליחה על הבלבולים. זה חלק ממני בימים שכאלה...)

יופי -

תמונה שפותחה בסופ"ש. החצר באחד מימי שבוע החתונה. ביום של המקווה אבא ואחי שמו דוקרנים עם נרות בכניסה לבית. זה היה עוד יותר יפה במציאות...

וכיעור-

לא ממש התעסקתי בזה, אבל העובדה היא שסבא וסבתא לא באו לחתונה. הם הודיעו לאנשים שבועיים מראש שביום של החתונה הם יהיו חולים. אנשים שכאלה... הם לא הגיעו. אני חשבתי שבטח הם יודעים שהם ירגישו לא בנוח ושאפשר להבין את זה שהם בחרו לא לבוא. חבל, אבל עזבתי את זה.

ביום שישי נסענו-אבא, אמא, חבר שלהם ואני למסעדה באיזור (היה ממש כיף וטעים...). בדרך חזרה, באוטו, דיברו על עניין סבא וסבתא. אבא, שבדרך כלל מעדיף לא לדבר עליהם, אמר, עם ההבעה הכואבת שלו (זו שמיד עושה גם לי כואב, רק מלראות אותה), ש-מילא שהם לא הרגישו נוח לבוא, אבל הם אפילו לא התקשרו להגיד לאחותי מזל טוב ביום של החתונה. עד אותו רגע לא חשבתי על זה בכלל. וכשהוא אמר את המשפט הזה פתאום כל כך כעסתי עליהם. טלפון קצר לנכדה שלהם הם לא היו מסוגלים לעשות. לשים לרגע את העבר והמחלוקות בצד ולקחת חלק ביום כל כך חשוב בשביל נכדה שהיתה כל כך קרובה אליהם פעם. איזה אנשים... אחותי, כמובן, מאוד נעלבה מההתעלמות שלהם. אני כל כך מבינה אותה... נו טוב. משפחה לא בוחרים. מזל שיש גם אנשים אחרים בחיים שלנו.

* ואי אפשר לא לציין ארוע כל כך חשוב - הייזל חזרה!!! המון מומלץ. ברוך שובך, גם כאן. מקווה שהפעם זה לתמיד (או לפחות להרבה זמן). התגעגעתי...