סוג של באסה.

צרה ראשונה: כבר שבוע בערך שהרגל שלי מרגישה לא כל כך טוב. כאילו מסרבת לשתף פעולה עם ההענשה שלי את עצמי בחדר כושר. אני מקפידה ללכת ארבע פעמים לחדר כושר. שעה וחצי-שעתיים על ההליכון כל פעם. להיפטר מהקלוריות. סוג של ענישה. והרגל - לא מוצא חן בעיניה. זה התחיל בכאב מטריד, אבל כזה שלא ממש מפריע ללכת. חשבתי שהיא סתם מתפנקת. נמאס לה להתאמץ. הכאב בא והלך. אתמול, היא כנראה החליטה להחזיר לי. להגיד לי שאם אני מענישה את הגוף שלי, הגוף שלי יעניש אותי. כבר כשיצאתי מהעבודה לכיוון החדר כושר היא התחילה לכאוב. התעלמתי. חצי שעה מכשירים ולהליכון. ברגע שהפעלתי את ההליכון הכאב הלך וגדל. כף רגל שמאל כל כך כאבה לי. אבל... רק התחלתי. ו-יש עוד כמעט שעתיים ללכת... ואני צריכה להיפטר מהקלוריות שנכנסו לגוף שלי משך היום. התחילה מלחמה - הרגל ואני - היא כואבת, ואני ממשיכה. היא כואבת יותר ואני מתעלמת. היא שולחת כאבים חדים ואני קוראת עיתון. מקסימום מביעה את הכאב בפנים. אאוצ'. אוף איתה... אחרי כמעט שעה כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי שאם אני לא עוצרת את ההליכון, אני לא אוכל לדרוך עליה יותר ואפול. עצרתי. כאילו ראיתי את חיוך הנצחון שלה. נתתי לה קצת לנוח. חייכתי אליה חיוך מנצח משלי והפעלתי שוב את ההליכון. אני לא מוותרת בקלות. היא המשיכה לכאוב, אבל לא ויתרתי. הלכנו עוד שעה. אף פעם לא חיכיתי כל כך שההליכה הזו תסתיים. כשעצרתי את ההליכון הרגשתי מנצחת. קצת צלעתי על הרגל המותשת. שאלתי את המאמן מה זה יכול להיות ומה לעשות (רק בסוף הייתי מוכנה לשאול אותו. לא רציתי לקחת באמצע את הסיכון שהוא יגיד לי להפסיק). הוא אמר שזה יכול להיות כל מיני דברים - אולי מתחתי רצועה. אולי הנעל לא מונחת טוב על הרגל. אמר שאני צריכה מנוחה. שיכול להיות שאחרי שבוע זה יהיה בסדר (נראה לך שאני לא אלך שבוע???).

הלכתי הביתה. עם הזמן הכאב נרגע. לא נעלם, אבל הפך עמום משהו. כבר מהדרך התקשרתי לקבוע תור לאורתופד. התור הכי קרוב היה ביום שלישי הבא. נו טוב. חשבתי שהמנוחה בלילה תרגיע אותה. תחזיר לי את הרגל הבריאה שהיתה. טעיתי. כשהתרוממתי מהמיטה בבוקר היא כל כך כאבה. מאז, כל צעד כואב. יש לה עוד 8 שעות בערך להתאושש. אין לי כוונה לוותר לה היום. עד שאין אבחון והנחיה מפורשת לא לאמץ את הרגל - בשבילי הכל בסדר. ממשיכה בשיגרת חדר כושר עד יום שלישי. אלא אם היא תנצח. מבטיחה לה שזה לא יהיה מאבק קל...

* צרה שניה: שבירת שגרה זה רע. בגלל בחילות הבוקר (שנובעות לטענת הרופאים/מטפלים מהעובדה שאני לוקחת את הויטמינים/מינרלים בלי מספיק אוכל בבוקר), החלטתי אתמול לא לקחת את הכדורים עם היוגורט כשאני קמה, אלא לקחת אותם בעבודה, אחרי שאני אוכל עוד משהו. אספתי את כל הכדורים מהמדף לתוך שקית קטנה ושמתי בתיק. כמובן ששכחתי מזה. נזכרתי רק בערב, כשחזרתי לדירה וראיתי שהשקית עם הכדורים מונחת בתיק. התלבטתי אם לקחת אותם או לא. החלטתי לוותר. שמתי את השקית על המדף (עדיף לסבול קצת מבחילות ולא לשכוח...). היום בבוקר אחרי היוגורט פתחתי את השקית כדי לקחת את הכדורים. בפנים המתינה בסבלנות גם הגלולה של אתמול. אוווווווף!!!

המון מקווה שהמשפט בכותרת הוא סתם קלישאה, ושאת מכסת הצרות לשבוע הזה כבר סיימתי...

יומנטולצרות לכם (ולי), סבינה...