סופ"ש של לפני יומולדת.

סבינה אחת ושתי חברות מצוינות ביומתלאביבי.

עובדה מס' 8 פה, ופריט 15 ברשימת לעשות-done.

הפתעתי את עצמי באומץ ללכת על זה עד הסוף (בכל זאת-בעבר שלי רשומות שתי השתפנויות).

הפעם ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות (עובדה מס' 8), והייתי די סגורה גם על המקום (בטן תחתונה. מאוד. או: מפשעה, כמו שתיקן אותי מישהו ). כששיתפתי את אייל, המקעקע המומלץ מטרייבל טאטו בדיזינגוף סנטר (עכשיו המנויים יכולים להבין את הכותרת של הפוסט שנמחק), במיקום המתוכנן, הוא אמר בהחלטיות: לא.

לטענתו מדובר במקום שמאוד משתנה עם הזמן, וקעקוע כמו שאני רוצה יראה בו באיזשהוא שלב כמו כתם שחור לא ברור. הוא פסל גם את כל אזור הבטן, והאגן, ואפילו את האיזור שמעל החזה. המליץ על גב/שכמות/רגליים/עורף כמקומות שבהם הקעקוע שומר על עצמו. כשאמרתי לו שאלו לא נראים לי מקומות מתאימים כל כך למה שאני רוצה לקעקע (נה. תצטרכו להיכנס לקישור למעלה כדי לדעת במה מדובר), ואולי בכל זאת נלך על אופציה א', הוא ענה לי שיש לו 20 גולגלות על הגוף, ואף אחת מהן לא על הראש... אותי זה הצחיק, והבנתי את המסר. אחרי המון התלבטות (בכל זאת-אני...) ועל דעת החברות שהיו איתי, הוחלט ללכת על הגב העליון. בין שתי השכמות. לטענת החברות שלי זה עדיין מקום סקסי ().

אז נכנסנו לחדר הקעקועים הקטן. הן, אני והמקעקע. אחרי התלבטות אם להישאר עם החולצות שלי או לעבור לסטרפלס שהביאה אחת החברות, הוחלט להישאר עם חזיה. הכי נוח. (מביך קצת, אבל נוח). כולם מחו על ההצהרות שלי שאני שמנה, וזה היה מאוד מחמיא, אבל כמובן שאני עדיין בטוחה שיש לא מעט מה להוריד. נו שוין.

אייל חיטא את המקום. ניסה לגרום לי להרפות את השרירים שהיו בלחץ. ו-התחיל. לכל החוששים-הרבה פחות כואב ממה שנדמה. לגמרי נסבל. ואת זה אומרת לכם מישהי עם סף כאב די נמוך. ע' ישבה מולי והחזיקה לי את הידיים (תודה, בובה, וסליחה אם לחצתי יותר מדי ברגעים מסוימים. נסבל, אבל בכל זאת היה קצת כואב), דורותי ישבה על מיטת הטיפולים והחליפה בדיחות עם אייל* (תודה על האוירה, מותק :)), ואני ישבתי שם-רועדת לעיתים, צוחקת הרבה, מתרגשת, מאושרת. היה כיף.

אחר כך, הסתובבנו קצת בסנטר, דורותי, כפרעליה, הזמינה בשבילי את הפאזל של לידת ונוס בפאזלנד (תודה, מאמי )

משם הלכנו לאכול ב"משוגעת", כי... איך אפשר בלי המקום הפייבוריטי ביום כזה נפלא?! שם פגשנו את אחראי המשמרת המאמם שהצחיק אותנו כל כך**. כרגיל. וסיימנו, איך לא, בסיציליאנית.

ע' אצלי מאתמול (התירוץ הרשמי: פאות מחר. והולכים ביחד. שמחה שיש תירוץ!). אחר הצהריים עבר עם המון אחיין, אבאמא שהפתיעו בשלוות הנפש מול הקעקוע של הילדה הטובה שלהם, והמשיך בארוחת ערב מושקעת במיוחד של אמא ואחי.

כמה כיף!

לשבוע הבא, ביומולדת עצמה, אין לי שום תכניות, חוץ מארוחת ערב משפחתית, שזה סוג של מסורת, אבל אין ספק שתחילת החגיגות היום היתה משובחת!

* אחת הבדיחות (וסליחה אם אני הורסת. דורותי-את מוזמנת לתקן ואני אשנה): נאצי אחד פוגש ילד יהודי ברחוב ושואל אותו: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? הילד עונה לו: רופא/עורך דין... אומר לו הנאצי: לא, התכוונתי: סבון/מנורה?

** ל' שידרג את הבדיחה ושינה: הילד עונה לו: אני כבר גדול. אני שריף! (לקח לע' ולי קצת זמן להבין, אבל זה מעולה)(עם כל אלה שלא מסוגלים לסבול בדיחות שואה-מצטערת..)

יש לי קעקוע! יאי!!