- 14.1.08 8:30 בבוקר. מחליקה על קרח ומרסקת את צוואר הירך. כואב. נורא.

- מיד מגיעים אנשים מכל מקום. פרמדיק. אני רועדת. בכל זאת-קרח אומר אפס מעלות על האבן הירושלמית שנפלתי עליה. פתאום נשלפים מעילים של אנשים טובים ומכסים אותי.

- מתפללת שזו רק מכה יבשה. שתוך שתי דקות אני אעמוד על הרגליים ואלך משם, מקווה שכולם ישכחו לי את הנפילה המביכה. אבל הכאב נוראי ולא נראה שיש לו כוונה להעלם מהר. "רוצה שנתקשר להורים שלך?" "לא. זה בטח לא רציני. אל תדאיגו אותם סתם. נתקשר רק לחברה מהעבודה, שתדע איפה אני".

- מעלים אותי על קרש שהביא הפרמדיק. תוך כמה דקות מגיע אמבולנס. אני בוכה/צוחקת. רוצה להתעורר מהחלום הרע הזה. נכנסים לאמבולנס.  בחורה שאני בקושי מכירה מתלווה אלי למיון ומקבלת הנחיה להישאר איתי עד שיגיעו חברים/משפחה. "לאיזה בית חולים את רוצה?" "לזה שהכי קרוב!". מגיעים לשערי צדק.

- הרופא במיון מנסה להרגיע אותי. יכול להיות שזה רק סדק או שהמפרק יצא מהמקום ונצליח להחזיר אותו. בינתיים מגיעה החברה מהעבודה ובת דודה. אני בוכה מכאבים. מעבירה את הזמן בלהוציא מספרי טלפון חשובים מהסלולרי שלי לדף נייר, כי הסלולרי עושה סימנים של גוסס. (אם יגלו עוד כמה חודשים שיש לי גידול במוח-הוא האשם. בגלל סוללה דפוקה הייתי איתו 10 ימים מוטען ליד הראש. כמה נפלא).

- נוסעים לצילום. אני עדיין שוכבת בתנוחה שבה העלו אותי לאמבולנס. הבחורה בצילום מתעקשת שאני צריכה לשכב על הגב. "תשכחי מזה. אין סיכוי שאני מתהפכת לך עכשיו. התחלתי להתרגל לתנוחה הזו וחסר לך אם את נוגעת בי" כמובן שהאיומים שלי לא הרשימו אותה. בניעור סדין היא מסובבת אותי על מיטת הברזל של הצילום ואני צורחת כמו שמזמן לא צרחתי. (שני לקחים ראשונים מהמקרה: צרחות ובכי מקטינים כאב). האנשים שמחכים לי מחוץ לרנטגן נבהלים מהצעקות. אחרי כמה צילומים ואיומים מצד הצלמת שלא מספיק שיתפתי איתה פעולה ולכן יש סיכוי שיחזירו אותי, אני יוצאת מחדר האינקויזיציה חזרה למיון.

- הזמן עובר ואירועי חדר המיון מבולבלים לי. אני יודעת שמתישהוא הגיעו ההורים שלי ואחים שלי, אם אני לא טועה. וע', יקירתי. הם שחררו את המלווים הראשונים ונשארו איתי עד אחרי הניתוח; הרופא התורן מגיע ואומר שאין לו בשורות טובות. לא סדק ולא פריקה. ריסקתי את צוואר הירך. הפתרון היחיד הוא ניתוח. יבדקו אם זה אפשרי כבר הלילה או רק למחרת אחרי הצהריים. הדבר הראשון שאני שואלת (כי אני בחורה הגיונית ולא שטחית בכלל) זה מה הגודל של הצלקת שתישאר לי. הוא אומר שאחת באורך 10 ס"מ בערך או שתיים בגודל של 5-6 ס"מ. אני מסבירה לו שהחלק הכי חשוב בניתוח זה שהצלקת תהיה קטנה וסימפטית; באיזשהוא שלב מתחילים לתת לי עירויים של מורפיום. כמו שהגדירה חברה טובה (כן, את :)): המורפיום לא מעלים את הכאב, הוא פשוט עושה שלא איכפת לך ממנו. אני מתחילה לאבד קשר עם המציאות. דואגת כל הזמן לשאול אם אני מדברת שטויות. אומרים לי שלא. ההשפעה שאני הכי זוכרת: חוסר יכולת להחזיק את העיניים פתוחות. לא עייפה ובכל זאת מאז ועד להפסקת המורפיום זוכרת אותי מדברת עם אנשים ומתנצלת שהעיניים נעצמות לי. מסבירה להם שאני עדיין מקשיבה, אבל לא מצליחה להימנע מזה.

- באיזשהוא שלב אני צריכה פיפי. כס. אין מצב לרדת מהמיטה לשירותים. לא מסכימה שיביאו לי סיר. ההחלטה מתקבלת: קטטר. פחות נורא ממה שזה נשמע. אפילו תענוג במצב של חוסר יכולת ללכת לשירותים. כל כך נוח שסירבתי שיוציאו לי אותו כמה ימים, והצלחתי להישאר איתו עד יום שישי בבוקר, שזה סוג של שיא.

- רופא תורן של הלילה מגיע ואומר שהניתוח ידחה למחר. נרשמת מחאה מצידי ומצד המשפחה וע'. לסבול עד למחרת אחרי הצהריים?! עושים כמה טלפונים. לא ברור אם הם שעזרו, אבל באופן מפתיע, בעוד הרופא התורן מתווכח עם ההורים ועם ע', מגיע מנתח (שווה) ואומר: "סבינה?" (כאילו, לא בדיוק, אבל הבנתם). "זו אני". "באתי לקחת אותך לחדר ניתוח". "מה? עכשיו? ככה פתאום?" "כן" בדרך מקבלת עוד מנה מורפיום. חותמת על הסכמות למה שעומדים לעשות לי. רצים במסדרונות כמו באי.אר וכאלה.

המשך יבוא...

 מחר יומולדת חודש לשבר שלי. מחר הברזלים ואני חודש ביחד. יאי