- נכנסים לחדר ניתוח. הרבה צוות והרבה פלורוסנטים שלא מחמיאים לעור הפנים. הסבינה, בזכות המרשעת מהרנטגן, שוכבת על הגב. מגיע המרדים ומסביר שהניתוח נעשה בהרדמה חלקית של החלק התחתון של הגוף. סטייל אפידורל. הסבינה שמחה לרגע שאת הקעקוע היא עשתה בין השכמות ולא בחלק התחתון של הגב, מה שהיה הופך את ההרדמה מהסוג החלקי לבלתי אפשרית. "אין בעיה. אבל.. השאלה אם אתם יכולים לתת לי את הזריקה הזו כשאני שוכבת על הגב, כי אני לא מתכוונת להסתובב או משהו. זה יכאב". "מצטער, אבל לא. תהיי חייבת להסתובב". "לא". "כן". "אוף". כל הצוות בחדר ניתוח נאסף בשביל לסובב את הסבינה על הצד, על אף מחאותיה. בכל זאת-גם יכאב, וגם לחשוף את הגוף לפני כל כך הרבה אנשים שרק אחת מהם היא אישה? (חלק שהוחסר בפוסט הקודם: במסגרת ההכנות לאישפוז הורידה הסבינה את הבגדים שלבשה ועברה לחלוק בית חולים. למי שלא בקיא בפרטים: חלוק בית חולים זו מין רצועת בד שמכסה את החלק הקדמי של הגוף ומשאירה את החלק האחורי חשוף לחלוטין. וכדי לא להפריע לניתוח ולאפשר לקטטר לבצע את תפקידו אז גם אין תחתונים. סליחה עם יש פה טו מאצ' אינפורמיישן). לא עזרו המבוכה וההתנגדות, הסבינה מסובבת על הצד ומקבלת זריקה, שלא ממש כאבה כי המורפיום כבר זרם בדם...

הסבינה מנצלת את שלב ההכנות לניתוח ומבקשת שיביאו אליה את האחראי לתפירה. המנתח הראשי מגיע אליה והיא נותנת לו הנחיות מפורשות: צלקת קטנה ובלתי מורגשת. תשאיר לי את הירך כמו שהיא. היא לא רעה. המנתח מבטיח להעביר את המסר לבחור שיתפור אותי בסוף הניתוח. כשהם כבר בטוחים שההרדמה עובדת מגיע מכשיר עינויים ממתכת. שמים אותו בין הרגליים של הסבינה. כן. שם. הרגל הבריאה מונחת עליו בזוית של 90 מעלות ואז הם מתחילים לפתוח פיסוק עד שהיא מסובבת לגמרי לצד הסבינה, באופן שמפגין גמישות שהסבינה אף פעם לא ידעה שיש לה. הסבינה מציינת את זה בפני הצוות. אז הם עוברים לרגל השניה. הפצועה. ומותחים אותה קדימה. עוד. ועוד. ועוד. הסבינה מבקשת הסברים. שואלת שאלות. מעירה הערות. מציינת שקצת כואב לה. סוג של מפריעה. פתאום משום מקום מציץ שוב הראש של המרדים. "טוב. כנראה שזה לא יעבוד ככה" הוא מצמיד לסבינה סוג של מסכה לפנים ושולח אותה לארץ החלומות עד לסיום הניתוח. בכל זאת, אנשים צריכים לעבוד בשקט, בלי הפרעות מהפציינטית.

- הניתוח ארך שעה. בחדר התאוששות הסבינה פוגשת את המשפחה ואת ע'. "יו. בסוף הם הרדימו אותי לגמרי". "כן. קצת הפרעת". "אני מדברת שטויות?" "לא". כולם הולכים וסבינה נשארת ללילה בחדר התאוששות עם עוד הרבה מנותחים. כל כמה שעות עוד כדור ועוד מורפיום.  בבוקר מודיעים לה שאין מקום במחלקה האורטופדית אז היא נשארת עוד קצת בחדר התאוששות. מסביב ילדים בוכים. אנשים נאנחים. (גם הסבינה). אבא בא לבקר. לא כיף. כואב. מציק. אי אפשר לישון. מעכשיו מתחיל חודש של לא לישון בלילה. של לישון על הגב, למרות שהסבינה היא מאלה שישנים על הצד. מגיע המנתח ואומר שמבחינתו (ומבחינה רפואית) הסבינה יכולה לעמוד על הרגל ולהתחיל ללכת ולדרוך על הרגל. ש"רק" תתמודד עם הכאבים. הוא גם מספר לסבינה שהתיקון של השבר לקח חצי שעה בערך. פלטות, ברגים, ומסמר אחד ענק לאורך כל הירך, עד הברך. הוא גם מספר שהתפירה לקחה חצי שעה גם היא, כדי לענות על ציפיות הסבינה. לזה אני קוראת השקעה! אחריו מגיעה פיזיוטרפיסטית שמנסה לשכנע את הסבינה לעבור מהמיטה לכסא ליד. הסבינה מסרבת. הפיזיו' מנסה לשכנע. מבטיחה לעזור. הסבינה אומרת לה שתשכח מזה. הפיזיו' שוכחת והולכת. הסבינה משחררת את אבא לעבודה כי עושה רושם שלא יקרה משהו חדש בקרוב. כשהוא בחצי הדרך לעבודה, היא מתקשרת להודיע לו שבאים להעביר אותה למחלקת נשים, כי התפנה שם מקום. אבא חוזר.

- במחלקת נשים שמים את הסבינה באיזה חדר פינתי, עם אשה אחרי ניתוח שקשור לסרטן, לא עלינו. היא שקטה. הסבינה רעשנית. כואב לה. בגלל שמדובר במחלקת נשים צריכים להתקשר למחלקה האורטופדית לקבל אישור על כל מנת מורפיום שנותנים לסבינה. וזה לוקח זמן. ולסבינה כואב. והאחיות גם לא מגיעות מהר. והיא בוכה. ואיכסה לה. בלילה מצטרפת לחדר בחורה צעירה אחרי ניתוח אפנדיציט בתחילת הריון. היא מקיאה כל הזמן במיטה ליד וזה לא כיף. למחרת (אני חושבת. כאמור-בעיית זמנים) הסבינה מתיישבת על כסא. לא בלי צעקות וכאבים. האחיות עושות לה סוג של מקלחת על הכסא ומלבישות אותה בחלוק ורוד של מחלקת נשים. האחות של סבינה דואגת שתהיה לה טלויזיה ליד המיטה. אחרי הצהריים מודיעים שהתפנתה מיטה באורטופדית. הסבינה לא מוכנה שהאחיות יעבירו אותה לכסא גלגלים שיקח אותה למחלקה. הן לא חזקות מספיק. קוראים לרופא ממחלקת נשים לעזור. הוא חושב להעביר את הסבינה כמו נסיכה, מורמת על הידיים שלו. ברגע שהוא מניף אותה לאויר הסבינה צורחת לו באוזן. הרופא ההמום מודיע שלהערכתו נפגעה לו השמיעה והוא זכאי לאחוזי נכות. בנסיון הבא הסבינה עולה על כסא גלגלים ועושה את הדרך לאורטופדית, בה היא תבלה את המשך השהות שלה בבית החולים.

המשך יבוא...