זה שאמרתי שאני חושבת לעזוב לא אומר שלא תשמעו ממני עד ההחלטה. מכורה וזה.

ככל שאני חושבת על זה הכיוון הוא יותר להפוך לפרטי. להרגיש איזושהיא שליטה על מי קורא אותי.

בינתיים ממשיכה בפוסטים שאני יכולה לחיות איתם בשלום בפורום הזה...

(תגובות לפוסט ההוא תהיינה מאוחר יותר, כנראה...)

(דודו בליל הסדר האחרון)

היום הלכנו לקבר של דודו. המון זמן לא הייתי שם. חושבת שכמה שנים (ולא שנתיים כמו שכתבתי בפוסט ההוא). שנים שלא הייתי בבית ביום השנה ליום שבו הוא נפטר-יום ראשון של חול המועד סוכות. עבדתי. בבוקר אמא ביקשה שאני אקנה פרחים והסבירה שזה בשביל דודו ודודו (האחד אח שלה, דוד שלי, שמת מסרטן בגיל 8, והשני-דוד שלה, אח של סבתא, שמת בתאונת דרכים בגיל 24, וקבור במקביל לדודו. למה אנשים לא לומדים שלא קוראים לאנשים על שם אנשים שמתו מוות לא טבעי?...).

דודו שלנו הוא הבן של הסבא והסבתא שאנחנו לא בקשר איתם. הוא קבור במושב שלהם. נסענו-אבא, אמא, אחי ואני בצהריים לבית הקברות. מנסים לנחש בדרך אם סבתא היתה שם כבר השנה או לא.

הגענו. מדהים איך בית הקברות נראה פתאום כל כך קטן. הייתי שם המון כשהייתי ילדה (דודו מת כשהייתי בת 4. בהתחלה היתה אזכרה גדולה מאוד כל שנה והרבה ביקורים עם סבתא-ביומולדת שלו וכמעט כל שבוע, כדי לנקות את הקבר. להחליף פרחים. לא להשאיר אותו לבד). ככל שעברו השנים תכיפות הביקורים ירדה. מתישהוא הפסיקו לעשות אזכרות. ואז נהיה הריב עם סבא וסבתא-וכבר לא נפגשנו אפילו שם. זוכרים אותו לבד. במסגרת המצומצמת של המשפחה שלנו. אבא ואמא עולים לקבר כל שנה ביום הראשון של חול המועד סוכות. אנחנו מצטרפים כשאנחנו בסביבה. כשהגענו לשם היום הופתעתי מכמה קטן נראה עכשיו בית הקברות שכילדה לקח לי המון זמן לרוץ בו מצד לצד. למצוא בין כל הקברים את דודו שלנו. אי שם-בחלקת הילדים הקטנים. שם דודו היה בין ה"גדולים". הוא מת בן 8. היחיד שיותר גדול ממנו בשורת הילדים הוא ילד בן 9. השאר בני 3, שנתיים וגיליתי שלא רחוק נקברה לפני שנה תינוקת שנולדה ללא רוח חיים. אני יודעת שבדרך כלל לא קוברים תינוקות כאלה בבית קברות, אבל כנראה שאיפשרו למשפחה. שזה היה חשוב לה. לוח שיש קטנטן. והכתובת אומרת ששם נקברה התינוקת לבית X, שנולדה ללא רוח חיים. אפילו שם לא היה לה. קטנטונת כזו. עצוב...

כשהגענו לקבר גילינו שסבתא היתה שם. שני זרים חדשים יחסית היו על הקבר של דודו ודודו. והקברים נקיים. כמו בפעם ראשונה-קראנו בקול את הכיתוב על המצבה של דודו. מין מנהג שכזה. כאילו הפרטים לא חקוקים אצלנו בלב. אמא מילאה עוד קצת מים באגרטלים. אני סידרתי את הפרחים בשני הקברים. מילאנו גם מים באגרטל הקטן ליד הקבר של פנינה, הילדה הקטנה שמתה בת 3, ושמנו חלק מהפרחים. זו הילדה שסיפרתי שסבתא "אימצה" במהלך השנים, כי אף אחד לא בא לקבר שלה. לא יודעת מתי היא הפסיקה לשים גם לה פרחים. אבל ראו שהיא ניקתה גם את הקבר שלה. אז "השלמתי" את מנהגי האימוץ, והוספתי פרחים לילדונת הזו, שנמצאת שם לגמרי לבד, אבל מספיק קרוב לדודו, שבטח שומר עליה. היא אמנם מתה בשנת 63' והוא מת בן 8 בשנת 77, מה שאומר שבעולם האמיתי של האנשים החיים היא היתה גדולה ממנו. אבל שם הזמן עוצר מלכת - היא נשארה בת 3, והוא בן 8, אז הוא הגדול ביניהם ואמור לשמור עליה. הגיון מבית מדרשה של סבינה, שמלווה אותה מאז שהיתה ילדה (-:

עמדנו שם קצת. ודיברנו בינינו. אינטימיות שכזו של משפחה אחת בין הרבה אנשים מתים. אבא שם אבנים על הקברים של דודו ודודו ואני אחריו. שמה עוד אבן על הקבר של פנינה הקטנה. הדרך לאוטו היתה ארוכה יותר-אם כשבאים ממהרים תמיד למצוא את הקבר של דודו, כשהולכים-מטיילים בין הקברים. מסתכלים בחדשים. נזכרים בישנים. "הנה הקבר של ישראל". "מה? מתי שאול מת?" "לפני שנה, ביום כיפור" "והנה הקבר של האחות של בית ספר" ""יגאל הורביץ כבר מת? באמת?" הסבינה מגלה בקיאות לקויה במאזן המתים והחיים במושב של סבתא וסבא שהיה בית שני. פתאום כל הפרצופים המוכרים של החברים של סבא וסבתא עולים וצצים, כשהשמות שלהם מתגלים על המצבות. כמה זמן עבר...

התמונות שהבטחתי:

(דודו בתקופה האחרונה. האחות מחזיקה את ליבי, תינוקת שדודו מאוד אהב ומתה חודש לפניו מהסרטן)

(דודו וסבינה)

ועוד כמה...

* היום בסיבובי הקניות רכשתי לעצמי את הסרט (המעולה) "כשהארי פגש את סאלי" בדי.וי.די. עכשיו "רק" נשאר לקנות די.וי.די. שוב-ההגיון של סבינה...

* אמא ביקשה ממני להביא גרון של הודו למרק שהיא רוצה להכין. ביקשתי מהקצבית לאטום אותו הכי שאפשר, כדי שלא יהיה סיכוי שאני אבוא במגע עם הדבר המת הזה. היא ארזה. ניילנה. הכניסה בשקית גדולה. ועוד שקית, ושאלה אם זה מספיק. ברור שלא. בקופה הכנסתי את השקיות עם הגרון לעוד שקית. וגם במצב הזה, כל פעם כשהייתי צריכה להזיז את הגרון הזה ממקום למקום עשיתי את זה עם קצות האצבעות. אמא לא הבינה לרגע מה מסתתר בגוש השקיות שעל השיש (-:

* הלכתי לבקר היום חברים במושב שלא הייתי אצלם שנים (יום של חזרה למנהגי העבר משהו). הם בנו בית מדהים במושב. כל כך אהבתי. אבל הדבר שהכי שבה אותי-בחדר הילדים. בין הבובות הפרוותיות שכבה "בובת" גולדן זהובה. כמו אלה שאפשר לקנות עכשיו בסופר אם קונים אריזה מסוימת של נייר טואלט. אני אוהבת בובות פרווה. אז חייכתי כשנכנסנו לחדר הזה וראיתי את כולן. הכי אהבתי את זו של הכלב. חברה שלי הסבירה על החדר ואז אמרה-וזה הכלב החדש שלנו. די!!!!!! באותו רגע ראיתי שה"בובה" באמת קצת זזה. מאז ועד שיצאתי משם, כדור הצמר המתוק הזה היה על הידיים שלי. נשך לי את האצבעות (בן 3 שבועות). גרם לי להוציא מהפה קריאות כמו "מאמי" ו"יו..." ו"אני רוצה גם..." איזה דבר מדהים. כמה דברים שכאלה עושים לי לחייך. ברור שכבר קבעתי לחזור לשם מחר בבוקר...

* אבא בא עכשיו ביציאה-רוצה לממן לי תואר שני. שאני אברר פרטים. אפילו אם יש סיכוי להתחיל השנה. בכלל לא חשבתי על תואר שני במקצוע שלי. הרבה חומר למחשבה...

סופ"שמקסים לכם.

סבינה (עדיין פומבית).