בלי כוונה

ואחרי יותר משעה וחצי של נסיונות שכנוע

הסבינה תיפרד השבוע ממי שליווה אותה בשלוש השנים האחרונות-

זה שהיה שותף ל-sms-ים מרגשים, מצחיקים, מחייכים, מפתיעים, וכמה ממש סודיים.

זה שהקשיב לשיחות הכי עצובות/לוהטות/מרגשות/נעימות שהיו לה.

ששמע יחד איתה משפטים כמו-"מתגעגע אליך" ו"אוהבת אותך".

שבטח התרגל כבר לקול של אבא, ואחותי, ומירב שלי, ושלו.

זה שהיה צמוד אליה רק בחודש האחרון יותר מ- 11 שעות (ככה אמר האיש בטלפון).

שהעיר אותה כל בוקר, ודאג להשמיע קול כל 10 דקות כדי שתקום כבר.

זה שזכר בשביל הסבינה את מספרי הטלפון של האנשים הכי חשובים לה. וגם של כמה שפחות.

שקיבל בשבילה הודעות כשהיא היתה עסוקה.

שחיכה בסבלנות ובשקט כשהיא היתה בחדר כושר וזכר בשבילה מי התקשר.

זה שהיה הכי יפה בעיניה, למרות שסימני הגיל כבר נראו עליו.

זה שהיה הכי מתוחכם בעיניה, למרות שכולם אמרו שכבר עבר זמנו.

זה שכשהוא בא והלך, הציצו בו שני גמדים מתוקים עם כובע ענק.

holy spirit שלה.

זה שניגן לה "משימה בלתי אפשרית" ופעם בשנה, יום שלם, "היום יומולדת".

ההוא הכחלחל והטיפה אפרורי.

ותעבור לדבר הבא -

מקווה שאני לא אתחרט...