העובדה שאני "סובלת"/"נהנית" מעודף רגישות, ידועה לכולכם, אני מאמינה.

רגישות שכנראה הגיעה מסבתא מצד אבא.

יכולת לבכות תוך שניות שהיא הורישה לאחותי ולי.

כעצוב לי, כשמתסכל לי, כשמעצבנים אותי, כשמעליבים אותי, כשדברים לא קורים כמו שרציתי, כשאני רואה דברים רעים שקורים מסביב.

רק תנו לעיניים שלי סיבה, והן זולגות.

בתקופה כמו עכשיו, זה קורה לא מעט.

לא תמיד ברור למה.

לא תמיד צריך הרבה כדי שזה יקרה.

מילה קטנה. משפט. מחשבה - והן מתאספות, מציפות את העיניים ונשפכות החוצה...

וגם הן-

אחותי וסבתא.

עם אותו "כישרון".

שלשום אחותי התקשרה מתאילנד. אחרי תקופה של גשם שמנעה מהם לעשות דברים יצאה קצת שמש והזוג הצעיר מתחיל להנות. לחוות את המדינה. שלשום הם יצאו לטיול על פילים. ומה היה לה לספר:

- "אמא, כל כך בכיתי על הפיל".

- "למה? מה קרה?"

- "כי הפילים כל כך סובלים..."

ילדה שכזו.

זוכרת את שתינו, לפני כמה שנים-נוסעות עם אבא ואמא להביא כלב מ"תנו לחיות לחיות".

ברגע שנכנסנו למכלאה העיניים שלנו זלגו. עמדנו מול הכלובים ובכינו. אם היינו יכולות היינו לוקחות את כולם.

אתמול הלכתי לבקר את סבתא אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצלה.

היא סיפרה לי שוב את סיפורי המלחמה ההיא.

חזרה שוב ושוב על הסיפור של הפרידה מאמא שלה. עד היום היא מאשימה את עצמה במוות שלה. חושבת שאם היא לא היתה מבקשת מאמא שלה להחזיק את התינוק של חברה שלה, אולי אמא שלה לא היתה הולכת ישר לתאי הגזים. סיפרה לי עם דמעות בעיניים.

ואז סיפרה על הדרך הביתה אחרי המלחמה. על הפגישה המרגשת עם אח שלה שהגיע לפניה הביתה. אמרה שוב ושוב את אותם משפטים שהוא אמר לה. ובכתה.

אחר כך היא סיפרה על החיים במושב. כמה היא שמחה כשהציעו לה לעבוד בצרכניה, כי היא לא היתה מסוגלת להישאר לעבוד עם סבא ברפת.

-"למה?"

-"כי הפרות הפחידו אותי. כל הזמן בכיתי שם..."

כל כך הרבה בכי, ועדיין-בסוף, כשהלכתי-היא אמרה שהיא כל כך מאושרת שבאתי. שעשיתי לה את היום...

ואני...

אתמול יצאתי בערב עם מירב ועוד אנשים.

ישבנו בבית קפה.

היה נחמד. דיבורים. צחוקים.

ואז. אני אפילו לא זוכרת ממש ממה זה קרה. הרגשתי אותן מגיעות.

ניסיתי להילחם בזה. נשכתי את השפה. "לכו, זה לא הזמן המתאים. אני לא לבד..."

אבל הן המשיכו לבוא. סובבתי את הראש לכיוון הרוח. שתייבש אותן. ניסיתי לחשוב על דברים מצחיקים.

אבל הן יש להן רצון משלהן.

מירב קלטה מה קורה איתי. אמרה לכולם שאנחנו הולכות לדבר קצת הלכנו משם.

כשהיינו עם הגב אליהם, נתתי להן לזרום.

לא ממש מבינה מה עובר עלי.

תקופה של גוש של עצב שיושב עמוק בפנים וחונק אותי לפעמים.

עננים אפורים.

הרגשה שכלום לא הולך לי.

שהאדמה מתחתי כל כך לא יציבה.

זה לא ככה בכל רגע. דווקא יש רגעים שאני מצליחה לצחוק בהם צחוק אמיתי. לחייך מבפנים.

אבל זו תקופה רגישה משהו.

"במורד הגרון מתחלקת מועקה

לא מספיק טוב

היא צועקת

אני לא מספיק טובה..."

שיעבור כבר...

* חוזרת היום לירושלים. המחשבה על ללכת מכאן מספיקה כדי להביא אותן. אבל מאמינה ומקווה שבסופ"ש הזה ירשמו כמה חיוכים ורגעים של אושר.

סופ"שנעים לכם,

סב...