לוח השנה שלי אומר שזה משפט של עגנון.

משפט חודש מאי.

ואני-שוב מופתעת לגלות כמה המשפטים האלה מלווים כמו פסקול את מה שקורה איתי.

(ע"ע התקרית בפוסט הקודם).

שוב נטולת השראה לכתוב פה.

ודווקא תכננתי בזמנו לכתוב פה פוסט פרידה מהדירה הקודמת, אבל הניתוק הפתאומי ממנה הקהה את התוכנית הזו, שנדמה שכבר לא תקרה. ואולי כן. מתישהו.

בדירה החדשה מתחיל להרגיש כמו פינה משלי (גם אם רק שלושה לילות בשבוע).

כמות הארגזים הולכת וקטנה ולפעמים נדמה שלא תעלם אף פעם.

עדיין ישנה עם אור ורדיו, אבל הרדיו בווליום נמוך יותר, והאור דולק רק במסדרון (מנורה אחת משלוש נשרפה, אז העוצמה של האור קטנה יותר).

כל ערב, אחרי העבודה, מוצאת עוד משהו לסדר. מתישה את עצמי לגמרי עד שאני קורסת למיטה.

כבר יש ארון במרפסת שעושה לי להרגיש בטוחה יותר.

מתעוררת רק פעמיים בערך בלילה. ועוד כמה פעמים לפני שההשכמה מצלצלת.

מתחילה להתרגל לקולות של הסביבה,

של חדר המדרגות,

ושל הקירות בדירה.

אולי מתישהו זה ירגיש כמו בית.