איך מתחילים?

נתחיל מהסוף.

12:20 בצהריים.

שיחה משותפה לשעבר. זו שעזבה בסוף יולי.

-סבינה, יש לי משהו לספר לך.

-מה?

-דוד של חבר שלי מטייל בארמניה. הוא פגש את מריה והם טיילו יחד.

-וואלה. איזה יופי. עולם קטן.

-חבר שלי קיבל ממנו מייל היום.

-נו...

-הוא כתב ש... מריה נפלה מאיזשהוא הר.

~דפיקות מתגברות של הלב~

-נו... מה קרה לה?...

-אמממ.... הוא כתב. ש... היא... א...

-מה???

-סבינה, הוא כתב שהיא... שברה את המפרקת. היא... מתה.

~צמרמורת בכל הגוף~

-את בטוחה? הוא בטוח? אולי זו לא מריה? אולי הוא טועה?

-חבר שלי שאל אותו אם הוא בטוח.

-ומה הוא ענה???

-כן...

~שוק טוטאלי~

-אני לא מאמינה...

-גם אני...

-יש לך את הטלפון של הורים שלה?

-יש בדירה.

-תבררי פרטים? תעדכני אותי?

-קודם צריך לברר שזה נכון. יכול להיות שהוא טועה.

-אני לא חושבת.

~דמעות. המון~

-זה לא יכול להיות.

-גם אני לא מאמינה.

-אני אנסה לברר איכשהוא ואחזור אליך.

-מחכה לטלפון ממך.

-טוב.

~צמרמורת בגוף. ידיים רועדות. ודמעות~

~מה לעשות? למי להתקשר? מי ידע?~

פותחת את האימייל האחרון שקיבלתי ממריה ב- 26.9.04. יש שם רשימה של כל החברים שלה. מנסה לזהות שמות. זיהיתי את האימייל של החברה הכי טובה שלה. כתבתי לה מייל זהיר:

"הי, זו סבינה. שמעת ממריה מאז המייל מיום 26.9?"

זה הוטמייל. יכול להיות שיקח זמן עד שהיא תקרא. חושבת על עוד רעיון.

והידיים עוד רועדות. והרגל. נו... צריכה לדעת. אולי זו טעות. נוראית.

מתקשרת לדודה שלי שעובדת במשרד החוץ. היא אומרת שהיא שמעה משהו על מישהי שנהרגה בארמניה, אבל היא לא יודעת איך קוראים לה. היא תברר. שאני אחזור אליה עוד 10 דקות. הזמן לא עובר. אחרי 9 כבר מתקשרת.

-מצטערת, זו היא.

-לא...

-מצטערת, סבינה. לא תיארתי לעצמי.

-אני מבינה.

~עכשיו כבר הדמעות מציפות אותי...~

חוזרת לשותפה השניה. מאשרת את מה שהיא אמרה. היא מבקשת שאני אעדכן אותה על כל דבר שאני אדע.

הבכי קצת נרגע. מתלבטת אם להתקשר להורים. דודה שלי הבטיחה שהם כבר יודעים, אבל פחדתי להתקשר.

המספר אצל ההורים לא איתי. הוא בדירה. מחפשת ב- 144. לא זוכרת את השם של ההורים, למרות שנפגשנו לא מעט.

מתקשרת למספר הראשון. טעות.

מתקשרת למספר השני. קול מוכר, אבל אחר, עונה לי.

-שלום, זה הבית של מריה?

(הקול השבור) - כן

-אליס?

-לא, זו אמא של מריה. מי זו?

-א... סבינה. שותפה שלה מהדירה.

-(הקול רועד) - כן...

-א... שמעתי... על מריה...

~באותו רגע שתינו מתחילות לבכות~

-א... אני... רציתי רק... להתקשר להגיד ש... אני משתתפת בצערכם... ו...

(בכי מהצד השני)

-מתי היא מגיעה?

-ביום שני, כנראה.

-ו... ה... לו..לוויה (המילה הזו פשוט מסרבת לצאת מהפה).

- רגע...

(הקול הבוכה מעביר אותי לקול אחר, לא מוכר)

- שלום, זו...

-שלום

-את רוצה לדעת את הפרטים לגבי הלוויה?

-כן. אם אפשר.

-יש איזשהם עיכובים עם הכרטיסים. עוד לא ברור בדיוק. כנראה שהיא תגיע לארץ ביום שני. הלוויה תהיה כנראה ביום שלישי בבוקר. בגבעת ברנר. אבל אנחנו עוד לא יודעים באיזו שעה. הכל תלוי בטיסה חזרה.

-תודה.

-קחי את המספר שלי. תתקשרי אלי לברר כל מה שאת רוצה. מתי שתרצי. ו... תתני אותו למי שאת יכולה. שיתקשרו אלי. לא הביתה. קשה להם לענות לטלפון.

-אממ... טוב. אני אתקשר לברר.

מאז. המון דמעות. המון הלם. פשוט לא נקלט.

הולכת הביתה לארוז. לא חשבתי לחזור היום, אבל צריכה ללכת מפה. מהדירה.

מגיעה לדירה. אורזת. המבט נתקל בלוח המודעות שבכניסה-

פתקים של חשבונות-

אחרי כל הקיזוזים, סבינה למריה: 84 ש"ח.

בטבלה, בכתב היד שלה-"מריה. טלפון. הסכום ששולם וכמה אנחנו אמורות להחזיר לה".

מביאה את הכביסה מהמרפסת. הכסא האדום שמריה השאירה עומד שם.

לפני שאני יוצאת מתקרבת לאט לדלת של החדר שלה. שהיה שלה. פותחת בזהירות את הדלת. הכל נראה שונה לגמרי, אבל בראש שלי אני רואה מולי שוב את החדר כמו שהוא היה איתה. את הבלגאן של מריה. החלון הפתוח. המרפסת עם כל העציצים שלה. הספרים...

~שוב בוכה...~

ברגעים הראשונים נהיה לי בלאק אאוט. לא זכרתי כלום מהתקופה שלנו יחד.

נבהלתי שאין לנו שום זכרונות. לאט לאט הם חזרו אלי. חוזרים אלי. מכל פינה.

יותר מאוחר אני אכתוב פוסט על מריה שלי...

*חשבתי שהפוסט הארוך שתקראו בסופ"ש הזה יהיה אחר. תכניות משתנות...

טיול השורשים נגמר באסון

מריה מט(25) חלמה לבקר בארמניה. החלום הפך לטרגדיה:מריה נפלה מצוק ונהרגה.

מאת איתמר אייכנר, כתב "ידיעות אחרונות"

מריה מט(25) חסכה כסף כדי לצאת לטיול שורשים בנופי ילדותה בארמניה. היא עבדה כמדריכת טיולים בחברה להגנת הטבע ותיכננה את הטיול הגדול שלה יחד עם חברה קרובה, אבל הביקור המרגש הסתיים אתמול באסון לאחר שמט נהרגה מנפילה מצוק גבוה.

מט, תושבת רחובות, יצאה לטיול עם חברה קרובה שלה. הן קבעו את המסלול שהתחיל בגרוזיה ונמשך בארמניה, והחליטו לגוון מעט את הטיול, שאמור היה להימשך שלושה חודשים, בטיפוס על הר גבוה בארמניה. אתמול, במהלך הטיפוס, מריה מעדה ונפלה מצוק גבוה.

חברתה הטובה רצה לכפר הסמוך והזעיקה משם עזרה. שני שוטרים ארמנים שהגיעו למקום קראו לכוחות חילוץ. רק כעבור זמן רב הצליחו המחלצים להגיע למריה, אבל מצאו אותה ללא רוח חיים.

לישראל אין שגרירות בארמניה, ולכן השגרירות בטיביליסי, בירת גרוזיה, טיפלה בנושא. הקונסולית בגרוזיה, מאירה שגיא, הצליחה ליצור קשר עם חברתה של מט ודלתה ממנה מעט פרטים על מה שאירע. החברה סיפרה לה כי פעולות החילוץ היו איטיות ומסורבלות מאוד.

מריה מט עלתה ארצה מארמניה ושירתה בצה"ל. בנוסף לעבודתה בחברה להגנת הטבע למדה גם באוניברסיטה העברית בירושלים. שגרירות ישראל בגרוזיה מטפלת כעת בסידורי הטסת גופתה לארץ דרך טורקיה, והודעה נמסרה למשפחתה."

(ידיעות אחרונות. 14.11.04. מוסף ראשי. עמ' 21)