אני כאן.

לא נעלמתי או משהו.

אתם רואים אותי בתגובות.

אבל...

עוד לא סיימתי את הפוסט על מריה.

ומוזר לי לכתוב משהו אחר בינתיים...

בסופ"ש העסקתי את עצמי בעבודה. לא הכי מעניין, ובכל זאת-מפלט.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט על מריה, זה חזר אלי.

בדירה היה פחות גרוע ממה שחשבתי. כשהגעתי הדס כבר היתה (השותפה החדשה-ותיקה), והתעסקנו עם להדביק פי.וי.סי על הרצפה במקלחת שעה וחצי, ויצא שצחקנו הרבה.

בימים האלה, מאז יום חמישי בצהריים, יצא לי כבר לצחוק כמה פעמים, ולדבר על כל מיני נושאים שהם לא מריה, וזה מרגיש לי קצת מוזר. לא ממש בסדר.

מדי פעם יצא שדמיינתי את מריה בכל מיני מקומות בדירה. או כאילו שמעתי אותה אומרת לי דברים, אבל זה לא היה הרבה יותר מאשר בבית של ההורים. היא צצה לי מדי פעם בכל מיני סיטואציות... מצד שני, יש רגעים שאני לא ממש מאמינה שזה באמת קרה. בטוחה שהיא בסך הכל בטיול ועוד מעט תחזור והכל יהיה כמו קודם.

מתישהוא אחרי הצהריים הוא אמר שהוא מגיע, בלי שזה היה מתוכנן או משהו. הפתעה נעימה. כל כך שמחתי שהוא ישן איתי בלילה. לקבל ממנו את החיבוק שכל כך הייתי צריכה כבר מיום חמישי.

אבא אמנם הפתיע אותי, וביום חמישי בערב כשהוא חזר מהעבודה, הוא מיד ניגש אלי לחדר לשאול איך אני. החזיק לי את הכתפיים ונישק לי את הראש. מחווה מאוד לא אופיינית בבית שלנו.

אבל... היה חסר לי החיבוק העוטף. הכתף לבכות עליה...

הייתי אמורה לפגוש את מירב שלי, אבל - דבר רודף דבר - סבתא של מירב נפטרה ביום שישי בבוקר, ובסוף לא נפגשנו.

אהובתי, שולחת לך מפה חיבוק מנחם ומקווה שניפגש השבוע לחבק באמת אחת את השניה...

הוא היה שם בשבילי הלילה.

חיבק חזק וספג את הדמעות, כשמריה נכנסה לנו פתאום למיטה. המון תודה שהיית שם בשבילי...

מחר תהיה פה סוג של הפסקה מהעצב והדמעות, כי החיים ממשיכים ודברים קורים.

* לפני כמה דקות התקשרתי לקרובת המשפחה שדיברתי איתה ביום חמישי, לברר על הלוויה. מסתבר שהלוויה תהיה רק אחרי הצהריים, כי מחכים לעוד קרובי משפחה שיגיעו מחו"ל. היא ביקשה שאני אעזור לה להשיג את מספר הפקס במקום העבודה של מריה ועשיתי את זה. כל כך מוזר-לקחת חלק בסידורי הלוויה של מריה. לבקש מחדר המצב את מספר הפקס כדי לשלוח להם את המודעה על הלוויה.

כמה צמרמורת.

יש סיכוי להתעורר בקרוב ולגלות שאני נמצאת עכשיו רק בתוך חלום רע?...

* בהצלחה ושנת לימודים נעימה לכל הסטודנטים שביניכם וזה.