* נכתב בשלבים מיום שבת בצהריים ועד היום.

כל הסופ"ש התחמקתי מזה. העסקתי את עצמי בעבודה. לישון. רק לשים את זה בצד.

עכשיו, הוצאתי את התמונה שלה שהבאתי איתי-

מריה, עוד עם השיער הארוך יחסית, מציצה אלי מהתמונה.

שוכבת-יושבת על המזרונים ביומולדת שלי. מדברת עם מישהו.

יו! לא מסוגלת לקלוט שזהו. היא נגמרה לי.

מריה גרה איתי קצת יותר משנה.

ילדה מקסימה. מלאת חיים. כל כך פעילה ומוקפת חברים. לא מסוגלת כמעט לשבת סתם בבית.

אם כשנודע לי על האסון לא הצלחתי להיזכר כמעט בשום ביחד שלנו, עכשיו אני מוצפת בזה...

זוכרת...

את הצחוק שלך.

את הדמעות.

את ההתלבטויות לגבי המשך הלימודים (לנסיעה הזו היא יצאה אחרי סיום התואר הראשון והתלבטה לגבי ההמשך).

את שינוי התדמית והמעבר משיער עד הכתפיים לשיער קצר.

זה היה לך כל כך יפה. אבל, בעצם, בעיני היית יפה מההתחלה.

את ההתייעצויות שלנו בענייני בגדים לפני יציאה לדייטים חשובים (-:

את ההפתעה שלי תמיד מהאוכל שאכלת, שהיה מוזר לי-השעועית הירוקה עם הביצה. וכל המרקים עם החלב קוקוס.

את הפתיתים שלך בצורת פרח.

הקניות המשותפות שלנו בסופר הגדול ליד השוק.

את החיוכים ליעל, כשדיברת בטלפון עם מישהו מהמשפחה שלך-במבטא גבוה. גם כשהדלת היתה סגורה ולמרות שהחדרים שלנו ממש אטומים לרעשים, אי אפשר היה שלא להיות שותפים לכל השיחות שלך עם המשפחה. זוכרת שגם כשהיית מדברת איתם מהכניסה לחדר מדרגות, אפשר היה לשמוע הכל מהדירה. לא להבין, אבל לשמוע.

את הפעם שהיה לך אוטו של קרובת משפחה ולקחת אותי טרמפ לכיוון המושב-כל הדרך דיברנו וצחקנו. רק אז סיפרת לי על השנים הראשונות שלך בארץ. סיפרת שהחבורה הכל כך קרובה וגדולה של החברים שלך היא קבוצה שהתגבשה בתקופת הלימודים באוניברסיטה. היה לי קשה להאמין שאתם מכירים כל כך מעט זמן. הייתם נראים כמו חברים של המון שנים...

שביומולדת 30 הפתעת אותי בעבודה עם זר פרחים ענק.

שבמסיבת היומולדת שלי החבילה עברה לרשותך אחרי שזכית בתואר זו עם הדייט הראשון במקום הכי מוזר-סיפרת שלקחת את הבחור לקטיף בפרדס.

את העזרה שלך, הענקית, עם סבינה שלי. איך חיכית שאני כבר אביא חתולה, וכבעלת ניסיון עם חתולים לימדת אותי איך לגדל אותה. איך להתמודד עם ההתנהגות החתולית שלה. את העזרה שלך בתקופה שבה היינו צריכות לקלח אותה הרבה-את תפסת אותה חזק ואני סיבנתי ושטפתי, מתפוצצת מצחוק מאיך שזה נראה... את הסלחנות שלך לגבי האהבה שהיא הפגינה כלפי העציצים שכל כך טיפחת במרפסת. את המצאת לה את הכינוי "סבינצ'יק" שליווה אותה עד שהיא עזבה. זוכרת איך היינו עצובות כשמסרתי אותה...

קינאתי בקשר המצויין שלך עם אמא שלך. הייתן חברות כל כך טובות.

בכלל היה לכם קשר כל כך קרוב במשפחה. הורים שלך ואחותך היו באים אלינו לדירה לא מעט.

שביומולדת שלך, אחרי שהיית מעט זמן בדירה, הבאתי לך מתנה את השמן המתחמם של הקמאסוטרא, שהכרת באוסף שלי ואהבת. זוכרת שניסית אותו די מהר והתלהבת. את הריב הקטן עם אחותך כשרצית לקנות להורים שלכם ליום הנישואים משהו מחנות סקס והיא סרבה לשתף פעולה ולהכיר בעובדה שאבא ואמא עדיין "עושים את זה". בסוף כל אחת מכן קנתה משהו אחר, אם אני לא טועה.

את עץ האשוח שהרכבת בחדר בחג המולד-שבגללו הלכתי לעיר העתיקה לקנות קישוטים ברובע הנוצרי וברובע המוסלמי. כל כך אהבתי את העץ שלך והחלטתי שמעכשיו גם לי יהיה עץ כזה בחדר בחג המולד. נו אז מה אם את נוצריה ואני לא. בשביל היופי. היום נראה שזה יהיה משהו שאני אעשה גם לזכרך...

זוכרת את כל הסיפורים שלך על כל הטיולים שעשית כל הזמן. את הלחץ ההיסטרי שלך, תמיד ברגע האחרון, לפני שהיו אמורים לאסוף אותך לטיולים. כשרצת עם הרשימה של הציוד שאת צריכה לקחת בכל הבית. זוכרת שניסיתי לעזור לך. הכנתי לך סנדוויצ'ים, כדי שיהיה לך מה לאכול בדרך...

למה דווקא את, שהיית כל כך מנוסה בלטפס על הרים וכל כך אחראית לילדים שטיילת איתם, מעדת על ההר ההוא ונפלת? למה לא היה שם מישהו שישמור עליך כמו שאת שמרת על הילדים שלקחת לטייל? אוף...

זוכרת אותך מגיעה והולכת עם הקסדה של האופניים ביד. את ההתלהבות שלך כשקנית לאופניים מחזיר אור.

שביקשת ממני לקנות לך קונדומים כשהתקשרתי אליך מהסופר פארם לא הרבה לפני שעזבת, והגעתי לקופה עם 3 חבילות, תוהה מה הקופאית תחשוב על הרגלי המין שלי (-:

ביום שבו אחותי התחתנה הגעתי בלילה לדירה מקווה שמישהי מכן ערה כדי להראות לכן איך נראתי. כבר היה מאוחר וישנתן. את הדס לא היה לי נעים להעיר, כי בסך הכל הכרנו שבועיים, אבל הייתי חייבת להעיר אותך. דפקתי על הדלת כדי שתקומי. כשענית נכנסתי ואמרתי לך שאני רוצה להראות לך אותי. התיישבת, רדומה לגמרי על המיטה, וביקשת שאני אדליק את האור. עשיתי לך סיבובים. התקרבתי התרחקתי. ואת כל כך אהבת. הייתי בטוחה שלא תזכרי כלום למחרת, אבל כשהייתי בחדר כמה ימים אחר כך שמעתי אותך אומרת להדס איזו מדהימה הייתי ביום של החתונה, והיא התבאסה שלא הערתי גם אותה. חייכתי. את התמונות כבר לא הספקתי להראות לך...

את יודעת, השבוע, אחרי הקיץ, כבר לבשתי את הסוודר השחור שלי. זה שפעם הלוותי לאחותך כשיצאתן בערב. זה שהלוות ממני לפני שעזבת את הדירה באיזשהוא יום כשיצאת עם הבחור החדש לך. מוזר לי לחשוב על זה שאת, שלבשת אותו לא מזמן, איננה עכשיו...

לא יודעת למה, הכי זכורה לי השיחה ההיא, כשאני נשענתי על הרדיאטור בפינת האוכל ואת ישבת על אחד הכיסאות. שוב סיפרתי לך על איזשהוא קשר שהייתי בו. ואת שתקת. ופתאום ראיתי דמעה בעיניים שלך. ואז אמרת לי שכל כך כואב לך לשמוע את הסיפורים שלי. שאני מספרת לך וצוחקת, אבל את יודעת שאני לא מאושרת. שאני כל כך פגועה. אמרת שאת לא מבינה למה אני נותנת שיתייחסו אלי ככה. ואני... לא הבנתי איך את רואה כל כך טוב מבעד לחיוכים. ולמה שוב לאחרים יותר איכפת ממני מאשר לי עצמי. והתחלתי לבכות. ואת לא אמרת יותר כלום. פשוט התקרבת אלי וחיבקת את הכתפיים הרועדות. ועמדנו שם כמה דקות, ובכיתי לך על הכתף...

זוכרת את היום שבו עזבת את הדירה. סוף אוגוסט. באותו יום גם תמיר עזב את הדירה. את והוא הורדתם את הציוד שלכם במדרגות. אני הייתי כל כך שקועה בעצב שלי על העזיבה שלו, כי זה הרגיש לי סוף של הקשר שלי איתו. לא חשבתי לרגע, שבעצם אלו היו רגעים אחרונים איתך... עם כל הלחץ של העזיבה וההובלות, קלטת מה עובר עלי בגללו ועזבת את הכל כדי לחבק אותי.

אחרי זה דיברנו עוד כמה פעמים בטלפון בענייני חשבונות.

פעם אחרונה שנפגשנו היתה ביום שבאת אלי לעבודה, שנסכם את העניין של חשבון הטלפון ששילמת. ירדנו לקפיטריה וסיכמנו את החשבון. סיפרת לי על הקשר החדש שלך. וכמה את מאושרת בו. שאת לא יודעת אם זה יחזיק מעמד עכשיו כשאת נוסעת, אבל בינתיים ממש טוב לך איתו ואתם לא מדברים על הנסיעה שלך. כשהלכת התחבקנו, כי הנסיעה שלך היתה בשבוע לאחר מכן ולא ידענו אם עוד יצא לנו להיפגש.

משם עוד הספקתי לקבל ממך שני מיילים. כשקראתי אותם ממש יכולתי לשמוע אותך מספרת את כל מה שכתוב בהתלהבות הכל כך אופיינית לך מחוויות ומקומות שהיית בהם. לא עניתי לך, כי לא התחשק לי לכתוב באנגלית. חיכיתי שתחזרי כדי לשבת איתך עם התמונות שצילמת ולשמוע הכל ממך ולשתף אותך במה שעבר עלי בזמן שלא היית. עכשיו אני כבר לא אדע איך היה לך. את כבר לא תדעי שגם אני בסוג של קשר עכשיו. את בטח היית שמחה לדעת שאני כבר לא מערבבת... אבל גם עכשיו זקוקה לפעמים לכתף שלך...

מתקשה להתמודד עם המחשבה שעוד ארבע שעות נתאסף כולם, כל האנשים שאהבו אותך וזכו להכיר אותך, בבית הקברות (האלטרנטיבי) בגבעת ברנר וניפרד ממך בפעם האחרונה. פרידה שלישית בחודש וחצי נראה לי קצת יותר מדי(כשעזבת את הדירה, לפני שנסעת ועכשיו...). ביחוד כשהפעם אני יודעת שאני כבר לא אראה אותך שוב...

אוף. כל כך מתגעגעת אליך, מתוקה. כל כך מוזר לי...