חצי שעה לפני שהייתי צריכה לצאת מהבית התחלתי להרגיש רע. כאבי בטן. חנוק בגרון. רעידות. ממש פחדתי...

הגענו ליד בית הקברות.

על גבעה. בקצה הקיבוץ.

לאט ובשקט הגיעו כולם.

ראיתי, את אליס, אחותה של מריה ממול וניגשתי אליה.

"הי, את פה". ברור... התחבקנו חזק...

בין הדמעות, סיפרתי לאחותי מי הם האנשים שזיהיתי. היה שם האקס המיתולוגי, ששמעתי עליו כל כך הרבה, ופגשתי כמה פעמים. החברה מבצלאל עם התספורות המוזרות. החברים מהחברה להגנת הטבע. מהלימודים. והרבה משפחה...

באיזשהוא שלב כולם התחילו לעלות על הגבעה לכיוון בית הקברות. יכולתי לראות איך מריה בטח היתה עוקפת את כולם ומשיגה בדרך למעלה עם ההליכה הקלילה שלה. כשעלינו ראיתי את הכומר מאחורי.

האבא נשבר בזרועות של מישהו.

האמא בכתה ובכתה.

ואז-

קראו לנו לסככה שמתחתיה עמד הארון.

ארון עץ גדול.

כשהמשפחה עמדה ליד הארון פתחו אותו-

לא הייתי מוכנה לזה.

היא שכבה שם.

כמו בובת חרסינה.

לבושה בחולצה לבנה וחצאית צבעונית. מיד נזכרתי ביום שבו היא קנתה את החצאית הזו וקראה לי לראות אותה. בפעמים בהם ראיתי אותה לובשת אותה.

הפנים היו קצת נפוחות, ונראה היה שיש בהן תפרים בכמה מקומות.

היא היתה מכוסה בטול לבן, שקוף.

כל כך יפה... כל כך אמיתית. כל כך מריה, אבל-ישנה. מתה.

הפתיחה של הארון היתה כמו אות, שמיד אחריו נשמע הבכי מכל פינה.

הרגליים שלי רעדו.

אמא שלה ליטפה לה את הפנים. את הרגל. החזיקה לה את היד.

הכומר אמר דברים בשפה שלהם. ארמנית כנראה, כי זה לא היה דומה לרוסית.

הוא לבש גלימה שחורה וכיסוי ראש שחור. החזיק ספר ביד אחת וצלב בשניה.

איש הדת השני שהיה איתו פיזר קטורת מסביב מתוך כלי עם פעמונים.

אחרי התפילה, כמה אנשים דיברו.

לפני שסגרו את הארון מישהו שם על מריה שרשרת עם צלב והכניסו לארון דברים-מגבות וחולצה שהיו נראים כאילו מלוכלכים ומוכתמים בדם. אולי הבגדים שהיו עליה ביום שזה קרה. לא יודעת.

נשאו את הארון עד לחלקת הקבר. גם שם היתה תפילה ואיזשהם טקסים.

ואז הורידו את מריה לבור.

וכולנו בכינו.

מעל תלולית האדמה שמו שלט "מריה מט חלקה X שורה X".

האדמה כוסתה תוך דקות בעשרות זרי פרחים.

הסתכלתי מסביב. נוף יפה שמריה בטח היתה אוהבת.

בדרך החוצה חיבקתי את אמא שלה.

ואבא שלה חייך אלי.

מרגישה די מותשת מהיום הזה.

ו... עדיין זה לא נתפס.

מריה יקרה.

אוהבת אותך...