כמו המונים בעולם גם אני מעבירה שעות בשבוע האחרון מול האולימפיאדה.

כל לילה נרדמת כשברקע יורוספורט.

את שבת פתחתי בשעות של טרמפולינה, ולא יצאתי מהמיטה עד שנסגרה רשימת המתמודדים לגמר.

שמחתי שיורוספורט שמו לי לקראת השינה את הקפיצות למים ואת מייקל פלפס.

איזו פנטזיה ללכת לישון איתה.

בסופיהשבוע נהנתי מהתעמלות הקרקע, משקולות, וכמובן-הטרמפולינה.

כמו כל דבר בחיים, גם האולימפיאדה מוכיחה שלהגזים, בכל דבר, לא תמיד נגמר טוב.

תמיד אומרים כמה שספורט זה חשוב והכרחי.

מבט על מי שמקדישים את החיים שלהם לספורט מוכיח שגם בזה יש נזק.

כמעט לכל ענף יש את העיוות שלו.

וזה לא שחוש היופי שלי לקוי במקרה הזה.

הגברים על הטרמפולינה - נמוכים משהו. קומפקטים.

השחייניות - שטוחות. או שמרוב שרירים הולך לאיבוד החזה.

והכתפיים שלהן רחבות מדי.

לאצניות יש אמנם בטן שטוחה ושווה, אבל שריריות לי מדי.

ומרימות המשקולות. וול. צריך להסביר?

הבנות בהתעמלות הקרקע כבר נראות טוב. רזות. מעוצבות. ואם המחסור בחזה נובע רק מבגדי גוף צמודים וגיל צעיר-אז הענף הזה מומלץ.

אבל אין.

אין כמו השחיינים.

חלקים.

חזה רחב.

גבוהים.

והזרועות האלה.

פפ..

תנו לי פלפס לשים עליו ראש כשאני הולכת לישון, ואני מאושרת.

יורוספורט במקבץ פלפס עכשיו. כמה כיף...

סליחה מכל מי שאני לא חוזרת אליהם בזמן האחרון. לא ממש תקשורתית. ולא בגלל האולימפיאדה. סתם. לא בעניין של לדבר בטלפון. מדברת כמעט  רק עם המשפחה ובעבודה.