את העבודה הקודמת עזבתי פתאום.
לא חזרתי לשם אחרי הנפילה.
כבר ביום של השבר הודעתי לבוסית החדשה שאם היא מחכה לי, אני עוברת אליהם.
חודשיים וחצי הייתי בחופשת מחלה.
ואחרי שש וחצי שנים במקום עבודה שהיה המון בשבילי,
פשוט לא חזרתי יותר.
באתי לכמה סידורים אחרונים.
נשארתי בקשר עם שלושה אנשים שאני אוהבת.
אבל בלי פרידה רשמית.
ככה סתם.
המשכתי הלאה.
את הדירה הקודמת עזבתי פתאום.
ב-14.1.08 בבוקר התעוררתי שם ויצאתי לעבודה.
נפילה.
בית חולים.
הורים.
וזהו.
הגעתי לארוז ונגמר.
ככה סתם. אחרי 9 שנים.
בלי שום אירועי פרידה.
ובלי פוסט סיכום שתכננתי לעשות וויתרתי.
רוקנתי את הדברים שלי ויצאתי.
המשכתי הלאה.
לפעמים זה קורה לי גם עם אנשים.
אנשים שתקופה מסוימת היו החברים הכי טובים שלי.
יום אחד אני יכולה להעלם.
בלי סיכומים והסברים.
או שסתם נגמר הרגש והקשר מתמוסס.
ממשיכה הלאה.
תוהה אם הכל צירופי מקרים או שזה אומר עלי משהו.
היכולת להתחבר למקום, לאנשים.
לראות בהם חלק ממני.
ואז - פשוט להמשיך הלאה. כי די.
חרדת נטישה קיומית שחשבתי שמלווה אותי תמיד פשוט מתאיידת.
חשבתי שאני אחרת. שאני יותר נקשרת. מתקשה להיפרד.
אבל
דברים שפעם חשבתי שיצרו חלל שיהיה קשה למלא
מתמלאים בעבודה חדשה.
דירה חדשה.
אנשים חדשים.
נו שוין.