בארבע וחצי, כשהגענו, השדות מסביב לבית העלמין הקטן של קיבוץ גלאון כבר היו מלאים במכוניות ואוטובוסים.

באנו, כמו הרבה מאוד אנשים אחרים, להיפרד ממנו.

חיכינו שיגיע בתוך הרבה אנשים זרים, טייסים, חיילים, קיבוצניקים, ועוד המון סוגים של אנשים שהקיפו את האיש הגדול והמחייך הזה.

הטקס היה טקס אזרחי.

לא דיבר רב, לא אמרו קדיש.

היו הרבה הספדים.

אנשים שהכירו אותו בכל מיני שלבים בחיים ונפרדו ממנו.

חלק דיברו בקול ברור וצלול. מעלים זכרונות.

חלק בכו בכי קורע לב.

והיו אלה שעשו לנו לצחוק בגלל הזכרונות, ולבכות איתם בגלל שנגמר.

היה החבר שהפך את ברכת היומולדת שהוא כתב ליובל לפני כמה חודשים, ולא העז לתת לו כי זה נשמע לו כמו משהו שאומרים למישהו שמת, ועכשיו הוסיף כמה משפטים והפך את הברכה להספד.

הוא התחיל בלהגיד שאם יש עולם הבא, יובל מסתובב שם, והוא כבר יודע איפה המפתח לארון הסטייקים, הדלת כבר לא חורקת, והמלאך גבריאל הוא כבר החבר הכי טוב שלו. בכמה משפטים שחייכו אותנו, גם אלה שלא הכירו אותו מאוד מקרוב, הוא כל כך היטיב לתאר את יובל שנגלה לכל מי שזכה להכיר אותו - איש אוהב אוכל, מתקן דברים ואכפתי, וחבר של כולם.

היה גם חבר שהזכיר הרבה את החיוך הגדול של יובל. זה שהיה מרוח לו על הפנים כמעט כל הזמן. והדביק את כולם. חיוך, שעבר ממנו לשלושת הילדים שלו.

אחרי ההספדים, וזרי הפרחים, והיריות, שמו את ניצוצות של ברי סחרוף, וכולם שם ליד הקבר, האנשים הכי קרובים ליובל, התחבקו ובכו. כנראה שזה היה שיר שלו...

היה עצוב.

ומרגש.

ומוזר.

אבל בעיקר עצוב.

כשיצאנו, איתמר בדיוק הגיע באיזשהוא אוטו. הוא קלט אותנו ועשה שלום עם הידיים. מחייך כולו. אז חייכנו, והחזרנו שלום, והחנקנו דמעה. ילד בן שמונה וחצי. יתום. עם חיוך של אבא.

לא הכרתי את יובל מאוד מקרוב.

יובל היה אבא של איתמר בשבילי. בעיקר.

איתמר היה אחד הילדים הראשונים שאמא שלי שמרה עליהם.

עד שהגיע האחיין הוא היה בשבילי הילד שהכי אהבתי.

הוא הגיע לאמא שלי בן כמה חודשים, כשהמשפחה שלהם גרה במושב.

מכל הילדים שאמא שלי שמרה עליהם הוא זה שנכנס לנו הכי ללב.

ילד מחבק. וחייכן. ומתוק.

ואיתמר הגיע בבוקר והלך אחרי הצהריים עם אבא יובל או אמא עדי.

אז ברקע של איתמר, היה יובל. וזה היה רקע גדול..

יובל ועדי לא היו עוד זוג הורים של ילד שאמא שלי שמרה עליו. משהו במשפחה הזו נכנס לנו ללב. אהבנו אותם.

כשיובל היה בא לקחת את איתמר הוא לפעמים נשאר איתו עוד כמה שעות.

מסתכל בסירים. טועם. לוקח מתכונים.

מנסה אותם בבית ומתפאר בהצלחה שלו להכין אותם.

הוא העז לנסות את המתכון של עוגת הצמות שלי אף פעם לא היה אומץ לנסות - ואחרי כמה נסיונות - הצליח!

הוא היה אבא מעורר הערצה. מניף את הילדים באויר, בצורה שגרמה לנו לעצום עיניים, אבל לילדים לצחוק באושר.

גם אחרי שהם עברו דירה, נשארנו בקשר.

פעם בכמה חודשים, יותר או פחות, נפגשנו.

בדרך שלהם לקיבוץ הם היו עוברים.

לפעמים היינו מתקשרים. אומרים שאנחנו מתגעגעים לאיתמר ומארגנים פגישה.

תמיד הם היו מגיעים. כל המשפחה. מלאים בחוויות שהיו. בתוכניות לסופ"ש.

טועמים. יובל לוקח מתכונים. מדברים. צוחקים.

עוברים איתם דברים.

שמחים בשבילם.

בפעם האחרונה נפגשנו לפני כמה חודשים. 

אני זוכרת שכבר הלכתי (אחרי השבר).

הם באו ברכב גדול שעליו היו תלויים אופניים לטיול של שבת.

קבוצה של אנשים צוחקים. מחבקים. מחייכים.

ישבנו בחצר מאחורה.

שמענו על העבודה של יובל באל על.

על כמה שטוב להם עכשיו.

הופתענו מכמה שיואב גדל. כבר בן 3.

נהננו ממיקה ואיתמר.

ונפרדנו. פרידה רגילה.

ביום שישי האחרון באנו אליהם למתן.

על השער ליד מודעת האבל היה עוד פתק שביקש מהתקשורת לא להתקרב לאבל של המשפחה והחברים.

בפנים היו הרבה אנשים.

יואב הקטן התרוצץ על הדשא. צוחק ונהנה מתשומת הלב וכל האנשים שמשחקים איתו.

איתמר בא לחבק אותנו כשהגענו.

גם מיקה.

עדי יצאה מהבית לדבר איתנו.

הילדים המחייכים האלה עשו לי לזלוג.

מקווה שהם לא יאבדו את היכולת הזו לחייך.

אין תחליף לאבא כמו שלהם.

מקווה שבתוך הכללים החדשים שהעולם האכזר הזה הכתיב להם, הם ימצאו את האושר. את הסיבות לחייך.

ויקחו איתם כמה שיותר זכרונות מהאבא הנפלא שהיה להם.

בלי קשר, אבל מרגישה צורך לעדכן - ההזיות והדברים האלה שייחסתי לעצמי - אז מסתבר שלא דמיינתי. שידור חוזר שהתחיל בקולות של טפטוף וריח של לחות. הפעם, בהתאם לעצה שקיבלתי בעקבות הפעם הקודמת, לקחתי נייר סופג והעברתי על הקיר. יצא רטוב. לגמרי. בלי דמיונות הפעם. כיביתי את הדוד ואני חושבת שהטפטוף הפסיק. כנראה צריך בעל מקצוע.