ביום כמו היום (בעיקר),

שבו הכל נראה גדול. ומאיים. ומלחיץ. ומעיק.

ואני סוגרת 12 שעות בעבודה, שבהן ההפסקה היחידה שלי היתה בתגובות לפוסט שלה.

ובשאר הזמן עבדתי ועבדתי.

כשלידי בחדר התעסקו בעיקר בשטויות.

ולא אכלתי מ- 11:00 בבוקר ועד עכשיו כשהגעתי הביתה.

ובכיתי לפחות שלוש פעמים..

ובכל הדרך הביתה הראש שלי התפוצץ, מכל הכיוונים (מצח, עיניים ואחורה. ידעתם שהראש יכול לכאוב מאחורה?).

והרגשתי שאני נרדמת בהליכה..

כל כך הייתי מאושרת -

לחזור למקום שלי ושלו.

לראות את החיוך שלו כשאני פותחת את הדלת.

לשבת איתו לאכול משהו טעים שהוא יודע להכין, או סתם להוציא לחם ומשהו לשים עליו, אבל העיקר לשבת לאכול כשהוא לידי.

להתקלח ולדעת שאחרי שהמים ישטפו ממני את כל האיכסה של היום הזה, אני אצא לחיבוק שלו.

והוא יעשה לי נעימים בגב..

ואני אוכל לדבר איתו עד שהעייפות תכריע אותי.

וארדם בתוך החיבוק שלו..

ואקום כשהוא לידי, מלאה בכוחות להתמודד עם היום הבא..

חלום..