התגעגעתם לקצרצרים שלי? (אני כן, אז קבלו..)

תשוקה שכזו

היום רציתי אננס מיובש. אפשר להגיד שהייתי "קצת" אובססיבית. ראיתי כמה כאלה בחנות שנכנסתי אליה בבוקר. בגלל שהיו בחנות עוד כמה דברים שרציתי מהמקרר, החלטתי לדחות את הרכישה, אבל הרצון הזה לאננס מיובש ליווה אותי מאותו רגע. רציתי לנעוץ את השיניים במתוק המתוק הזה. אחרי שמישהו הזכיר לי בטו בשבט, כשסיימתי לאכול 4 פרוסות אננס, שהדבר הזה מלא בסוכר, החלטתי להתאפק ולא להתקרב לזה יותר. אלה שראיתי בחנות ההיא היו אורגנים, והיה סיכוי שהם בלי סוכר, אז הרשתי לעצמי לפנטז עליהם ולהחליט שהיום אני אוכל אננס מיובש. נסחפתי בסיבוב השופינג שלי בקניון. כשראיתי שכבר מאוחר ויש סיכוי שאני לא אספיק לחזור לחנות ההיא לפני שהיא תיסגר, חשבתי לקנות כמה פרוסות אננס בסופר שבקניון. הלכתי מחוייכת למדף של הפירות היבשים. הרגשתי כל כך קרובה לסיפוק התאווה הזו. ואז, כשכבר הייתי כל כך קרובה, והושטתי יד לצהוב הצהוב הזה, קפאתי במקום. הרשעים שבסופר שמו ליד הצהובים פתק גדול ועליו, במקום: "אננס מיובש" הם רשמו "אננס מסוכר". איך אני יכולה לקנות אותו אם הם מכריזים ככה את מה שרציתי לשכוח?? התרחקתי משם עצובה. כשהגעתי לחנות מהבוקר, גיליתי שהיא סגורה. וכבר כל כך רציתי.. אז נכנסתי לסופר ליד. אולי שם יתחשבו בי ובשריטות שלי ויקראו לו סתם "אננס מיובש". אבל לא. באריזות שקופות היו מונחות חתיכות אננס, שכל כך רציתי, ועל העטיפה נכתב: "רכיבים: אננס, סוכר..." אוף איתם. שוב ויתרתי. על הקניה, לא על הרצון. אחר הצהריים הספקתי להגיד לאיש שאיתי שכל כך בא לי אננס מיובש. ולאבא (שהאובססיביות שלי גרמה לו לחשוד שאני בהריון או משהו.. הוא אמר שאם אני כן - הוא יסע לסוף העולם כדי להביא לי). ולאמא. ואפילו התקשרתי לאחותי. וביקשתי מאבא שיברר אצל השכנים או אצל הדודים שצריכים להגיע לארוחת ערב (זה בסדר. הוא לא שיתף פעולה). הרגשתי שאני ממש. אבל ממש. חייבת אננס מיובש. באיזשהוא שלב אמא אמרה לאבא שיבדוק אם במקרה יש במקרר. הוא הסביר לה שאני מחפשת כזה בלי סוכר, ואם יש לנו בבית זה בטח מהסוג עם הסוכר (הקשיב לקישקושים שלי.. יפה...) אמרתי לו שזה כבר לא משנה לי. העיקר-אננס מיובש. הוא חיפש. ו-מצא!! הביא לי שקית קטנה עם שתי פרוסות אננס מיובש. איזה אור היה לי בעיניים.. מיד נגסתי באחד מהם.. כל כך הייתי זקוקה למתוק המתוק הזה. חשבתי לשמור אחד למקרה שתהיה שוב התקפה שכזו, אבל די מהר אכלתי גם אותו. זהו.. נרגעתי. כשסיפרתי למירב על העניין הזה היא ביקשה שאני אעדכן אותה כשאני מקבלת.. רק בשביל להיות בטוחה (:

~אופס. יצא קצרצר ארוך. מצטערת...~

~רק כדי להקדים תרופה למכה וזה-מפזרי רעל-לשתוק והחוצה!!~

מסר שכזה..

ביום חמישי הלכתי הביתה מהעבודה ודיברתי עם מישהי (כן, את!). עברתי ליד ארוני חשמל או משהו כזה באי התנועה שבצומת הגדולה ונעצרתי.

"-תקשיבי איזה קטע. אנשים פה בעיר משאירים אחד לשני מסרים על ארונות חשמל.

-מה זאת אומרת?

-מישהו כתב פה על ארון החשמל: "יגאל, מישהו מחפש אותך. לפרטים תפנה לאריק"

-מה? מוזר..

-אוי. נראה לי שאני מבינה. קבלי תיקון. זה לא בדיוק אנשים אנונימים..

-?!?!?!

-עמיר. שרון. ככה זה בימים כאלה בירושלים..."

פחד שכזה

האמת שזה נושא לפוסט שלם וארוך, אבל בינתיים נסתפק בקצרצר. יותר מדי קשרים לא בריאים הפכו אותי ליצור מלא פחד. מישהי שמתקשה להאמין שהאיש שלה יהיה רק איתה. שכל דבר קטן גורם לה לאבד שיווי משקל ולחשוש שמישהי תיקח לה אותו. יודעת שהוא אחר. שהוא איש של אישה אחת. ושעכשיו אני האשה הזו שלו. אבל אני מתה מפחד.. לעזאזל עם הפחד הזה. כמו שאמרתי לה (זו מהקצרצר הקודם) אתמול - כמה מתסכל שלא כולנו יכולים להתחיל מחדש עם דף חלק. בלי להביא לשם את כל השריטות מהעבר. בלי לפחד שהעבר יחזור על עצמו.. רק כשאני לידו. בתוך החיבוק שלו. מול העיניים שלו. אני מרגישה בטוחה. ורגועה. ולא מפחדת... כמעט.

ילדה שכזו

אמרתי היום להורים שלי, שאני רוצה שהם יעשו לי קבר כמו שעשו למריה. לאבא זה עושה ממש רע כשאני מעלה את האפשרות של למות לפניהם. אבל... זה קרה למריה. אני חושבת שטוב שהם יודעים מה אני רוצה.

יומוזר. הגיע הזמן לסיים אותו.. מאוחר ממה שחשבתי.

לילה טוב למי שעוד נמצא כאן, ושבת נעימה למי שמגיע לפה בבוקר...