לא יודעת כמה מכם קוראים את התגובות, ונתקלו במה שכתבתי שם, אז אני מקדישה לזה פוסט.
יש מי שיקראו לזה גורל,
אחרים יגידו-יד מכוונת,
יהיו גם מי שיגידו-סתם צירוף מקרים..
אבל אלה העובדות-
סבא נפטר ביום בו דודו (הבן שלו) נפטר,
ונקבר באותו יום בו דודו נפטר, ביום הראשון של חול המועד סוכות, 28 שנים אחריו (כבר כתבתי פה על דודו).
בשבוע האחרון שלו בחיים, אנשים מספרים שסבא אמר שדודו יושב בקצה המיטה. מדבר אליו. קורא לו..
שבועיים לא קלים עברו על הסבינה.
בגלל הבלגאן המשפחתי יושבים שבעה ומתאבלים בקבוצות נפרדות.
עברתי מבית לבית.
הייתי עם אמא בבית.
הלכתי איתה לבית של אח של סבא.
וביקרתי גם את סבתא, שישבה שבעה עם האח של אמא (שמבחינתי, אחראי לכל הרע שקרה..)
המעבר היה מתיש. רגשית..
לבוא לסבתא ולהתקל שם באח של אמא ובמשפחה שלו שתמיד עושים לי להרגיש רע.
אנשים שנמצאים שם רק בגלל הכסף. משפחתיות מזויפת שכזו.
לראות את סבתא כמעט כל יום, אחרי שנים של מרחק.
להגיע משם הביתה ולאכזב את אמא בכל פעם, כשהיא שואלת: "שאלו עלי?" "מישהו הזכיר אותי?"
הרבה דמעות.
הרבה תסכול.
הרבה עצוב על זה שאין לי כבר סבא..
מזל שהיתה שם גם משפחה קרובה ומורחבת עוטפת.
גיליתי משפחה שלא הייתי איתה בקשר קרוב, ושמחתי להכיר (מסתבר שמי שאני זוכרת כילדים, הפכו לאנשים מקסימים).
והיה (ועדיין) חבר מדהים שתמיד שם בשבילי...
זהו.
מחר חוזרים לשגרה פלוס (=שגרה של עבודה, והתחלה של לימודים-אני מתחילה את התואר השני..).
מלאה בפחדים (שילוב של עבודה ולימודים, חזרה ללימודים),
חששות,
תסכול מהתקופה שהיתה,מהחזרה לירושלים,
סוג של תקווה שאולי נצליח להתקרב לסבתא,
מקווה שיהיה טוב.....
מצרפת שתי תמונות.
אחת עם דודו. אחת עם סבא..
(סבינה ודודו. סבינה, בערך בת שנה, עסוקה בלאכול מכונית..)
(סבא וסבינה בברית של האח של סבינה. סבינה בת 9)
אז...
שיהיה שבוע טוב לכולם.
בהצלחה לכל הסטודנטים שבינינו..