היום הייתי בסינמטק אחרי הרבה זמן שלא. שנים.

אחרי שחודש אני מחפשת עם מי ללכת לסרט וזה לא מסתדר,

ואחרי שאת הסופ"ש הזה ביליתי עם הרבה סרטים בדי.וי.די,

החלטתי לסיים אותו בסרט בסינמטק.

"השתיקה של לורנה".

סרט מקסים.

הלכתי לבד, כי מיציתי את ההתחמקויות של אנשים מסביב,

וכי הצעה לא צפויה להצטרף אלי לא התאימה לי (איש שכבר הרבה שנים חושב שהוא ואני יכולים להיות יחד, ואני לא, אז אני נמנעת מפגישות).

לא חשבתי שככה זה יהיה,

אבל כל ההסתובבות במתחם הסינמטק עשתה לי המון פלשבקים,

למרות שמאז שהייתי שם המבנה עבר הרבה שינויים.

החניה שהייתי רגילה אליה כבר איננה.

והאולם שבו הוקרן הסרט שראיתי חדש.

אבל המדרגות שבהן עליתי וירדתי עשרות פעמים - אותן מדרגות.

החניה שבה היה האופנוע של א' ושל ע'.

עם א' חזרתי פעם על האופנוע, וע' היה מלווה את המונית שבה נסעתי עם האופנוע שלו.

המדרגות בפנים, שלידן פגשתי את א' אז, אחרי שהוא נעלם לי, ונמצא מחדש בסינמטק, במרתון ג'ים קארי, לפגישה שהיתה פתח לסוג של קשר בינינו.

אמנם האולם לא היה אותו אולם, אבל אווירת הסינמטק החזירה זכרונות של צפיה משותפת שם בסרטים עם ע', הפרטנר המושלם לסרטים.

היינו רואים שם הרבה סרטים, משולבים אחד בשני.

פלאשבק לסרט האחרון שראינו שם יחד, רגע לפני שהוא נגמר לי בסיבוב הראשון. לא יכולתי להתרכז, ובכיתי. הוא חיבק ושתק. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה יצאתי באמצע של סרט.

והיתה השורה האחרונה שבה א' תמיד ישב.

והזכרונות על האיש הסיני שיצא לפני שהסרט נגמר.

הרבה סרטים שראיתי לבד.

הרבה ביחד.

חלק עם חברים.

חלק עם אישים שאהבתי.

כל כך הרבה חוויות וזכרונות שלי נמצאים בין הקירות האלה וסביבם.

...

אחרי הסרט עשיתי מנוי.

מקווה שלסינמטק יש עוד חוויות שמחכות לי.

ואם לא - אז הרבה סרטים טובים לתבל בהם את השיגרה.