מחר אני אבוא אליך.

מסרבת לראות בפגישה שלנו ביום שבת בבוקר פגישה אחרונה.

למרות שכבר אז-סוג של נפרדתי.

ממש התאפקתי לא לבכות לידך.

יודעת כמה רגישה את.

ממך הלוא ירשתי את היכולת הזו לזלוג בקלות.

הסתכלתי עליך.

קטנה כל כך.

שוכבת חסרת אונים במיטה זרה.

מכווצת. מקומטת. הגוף שלך נובל. והנשמה איתו.

כבר מזמן שאת מבקשת לעזוב. אומרת שלא טוב לך. שנמאס לך.

ועכשיו את קמלה. בקצב מהיר, שאנחנו מתקשים לעמוד בו.

רגע את איתנו, ורגע בעולם משלך. בוהה בנקודה באויר. הפנים שלך קפואות. עצובות.

הבטתי בך. מנסה לחדור את המסך שמקיף אותך.

מקווה שפתאום תזהי אותי, כמו לפני שלושה שבועות.

באתי עם המטפלת בבוקר. נכנסתי רק להגיד שלום ונשארתי יותר משעה.

אז עוד זיהית אותי. אמנם היית מבולבלת, אבל את מבולבלת כבר הרבה זמן.

ובכל זאת-זכרת איך קוראים לי. וניסית לנחש איפה אני גרה.

כבר אז הרגשתי שאני מאבדת אותך.

שמעתי אותך אומרת דברים מצחיקים וחייכתי, אבל הייתי חנוקה מדמעות.

כי זה עצוב לראות אותך ככה.

את היית אלופה בלזכור דברים.

ואז, בשישי ההוא בבוקר-באת והלכת.

חשבת שהמקום שאת נמצאת בו הוא מין בית הבראה, מקום של "קולטורה" קראת לו.

אמרת שכולם צריכים להופיע, אבל את לא טובה בלהופיע מול קהל, אז את לא תופיעי.

כל הזמן שאלת איפה סבא (ז"ל), ואז כאילו נזכרת, ואמרת שהוא נשאר במועדון.

אחר כך הערת הערות על האנשים סביבנו. היתה לך ביקורת על כל אחד, וזה היה מצחיק.

את שתמיד הקפדת להיות מנומסת, ולא להעליב אף אחד, כאילו נתת ל"ילדה הרעה" שבך לצאת ואמרת כמה ההיא שמנה, וכמה זאת לא נורמלית.

אמרת שאת מתוסכלת מהקטע של הבגדים ב"בית ההבראה". אתמול רק את לבשת את החולצה הלבנה עם העיגולים הכחולים, ופתאום כולן לובשות כמוך, אמרת-מצביעה על חולצת בית החולים שעליך.

מדי פעם חייכת אלי את אחד החיוכים החמים שלך. אלה ששמורים לנו-המשפחה שלך. 

רצית שאני אקח אותך הביתה. אמרתי לך שאת צריכה להתחזק קצת ונלך כולנו הביתה.

אז באמת האמנתי בזה.

בסך הכל נפלת ושברת את הרגל.

אמנם העצמות לא כמו פעם, אבל ניתחו אותך וחשבתי שאחרי פיזיוטרפיה תחזרי להליכון שלך ואלינו למושב.

מירב אמרה לי כשנפגשנו לפני שבועיים ששבירת רגל היא אחד הגורמים המרכזיים למוות של אנשים זקנים.

לא ממש האמנתי. היא אמרה שהם שוברים רגל והשכיבה בבית חולים, חוסר האונים, הניתוחים בגיל כזה, הסיבוכים. זה לא נגמר טוב.

חשבתי שאת תנצחי את הסטטיסטיקות.

את אמנם אישה קטנה ועדינה ורגישה, אבל האמנתי בכל הלב שהכל יהיה בסדר.

ביום שבת בבוקר המציאות החליטה שדי לשחק ב"נדמה לי".

הרופאה קראה לאבא ואמרה לו שכבר לא ינסו לשקם אותך.

הם מעבירים אותך למחלקה הסיעודית.

כנראה שהשכיבה הממושכת במיטה היא זו שגרמה לך ל"פקקת". מילה מוזרה שאומרת שאת בסיכון גבוה לדום לב, כי הדם לא זורם טוב ומתקשה לחזור מהרגליים ללב או משהו כזה. הצילום הראה גם גרורות בריאות. מאיפה לעזאזל זה הגיע? הם לא יודעים אם זה סרטן או דלקת ריאות, שיכול להיות שחטפת בשהות שלך יותר מדי זמן עם אנשים חולים, אבל הם גם לא מתכוונים לבדוק. הטיפול? אין טיפול. הרופאה אמרה שזה עניין של ימים/שבוע/חודש. מעכשיו הם מתכוונים רק לתת לך משככי כאבים כדי שלא תסבלי כל כך. כי את סובלת. את בוכה כל הזמן שכואב לך.

ביום שבת כשבאנו אליך בצהריים, אבא ואני, כבר היית מלאה במשככי כאבים.

בהית באויר. כאילו לא רואה אותנו.

באיזשהוא שלב חייכת ונשברתי. לא רציתי לבכות לידך, אבל לא יכולתי. את התחלת לבכות גם כן, ואמרת שזה בגלל שאני בוכה. גם כשאת לא יודעת מי אני, הרגישות שלך עושה לך לבכות כי אני בוכה. הצלחתי לעצור את הדמעות וחייכתי אליך. לא רציתי להעציב אותך. את חייכת אלי בחזרה. אבא נשבר ויצא החוצה. יצאתי אחריו. העיניים שלו היו אדומות. אני לא חושבת שראיתי אותו בוכה אף פעם.

גם המטפלת יצאה אלינו החוצה ואני שלא רציתי שתישארי לבד חזרתי אליך. התיישבתי בכיסא לידך. פחדתי לגעת בך כי את נראית כל כך שבירה. פשוט ישבתי שם קרוב אליך.

אבא אמר שהגיע הזמן ללכת. קמתי והתקרבתי לנשק אותך, כמו תמיד כשאנחנו נפרדים ממך. נראה שאספת את כל הכוחות שיכולת ונישקת אותי בחזרה. שתי נשיקות. והחזקת לי את היד. אמרתי לך להתראות, מתאמצת לחייך. לא לבכות לידך שוב. לא לבכות.

יצאתי למסדרון לאבא ושם כבר הדמעות שוב זלגו. הוא הסתכל עלי ונשבר לגמרי. הפנה אלי את הגב. נצמד לקיר ופרץ בבכי. אמיתי כזה. עם דמעות. וכתפיים רועדות והכל.. לא ידעתי מה עושים עם זה. אז החזקתי לו את הכתף ולא אמרתי כלום. הוא הסתכל עלי ואמר לי שהוא לא יודע מה הוא יכול לעשות. גררנו אחד את השני החוצה משם.

עוד פחות משלושה חודשים את בת 90.

כשאמרתי לאיש שאיתי שאני רוצה שתחכי. שנחגוג איתך. הוא שאל אם אני באמת רוצה שתסבלי ככה עוד שלושה חודשים.

אני לא רוצה שתסבלי. אני רוצה שיקרה נס ותחזרי לעצמך. שתבואי איתנו הביתה.

אני באה מחר למושב.

אני אבוא להיות איתך. לנסות לתפוס עוד רגע של זכרון.

אבא אומר שאתמול את זיהית אותו. אולי תזהי גם אותי.

אני רוצה לחייך אליך.

להחזיק לך את היד.

להגיד לך שאני אוהבת אותך (אני חושבת שאף פעם לא אמרתי. אצלנו לא אומרים דברים כאלה. "יודעים").

רוצה לשבור את ה"מסורת" ולהגיד לך.  

רוצה שתדעי שאני שם איתך.

מקווה לתפוס עוד חיוך.

עדיין מקווה ל"הפי אנד".

תחכי לי, סבתא.....

היא חיכתה לי.

במצב קשה יותר משבת.

מאתמול בערב היא כבר לא אוכלת.

לא יכולה. המצב של הריאות והגרון לא מאפשרים לה.

פוחדים שהיא תחנק, אז הפסיקו להאכיל אותה.

היא מקבלת נוזלים באינפוזיה וזהו.

שוכבת במיטה.

עיניים עצומות רוב הזמן-מקבלת כדור שינה פעמיים ביום.

מדי פעם מתעוררת מהשיעול שלה. בוהה/מסתכלת.

כאילו מאוכזבת לגלות שהיא עדיין כאן.

לא זיהתה אותי.

אבל הצלחתי לתפוס כמה חיוכים, ובכיתי רק בראשון. בשאר הצלחתי להתאפק.

כשנישקתי אותה היא לא נישקה חזרה.

ניסתה להרחיק אותי. היא לא רוצה שיגעו בה.

נראה שסבתא שלי בחרה ללכת מאיתנו.

כל יום היא עושה עוד צעד ומתרחקת.

אני לא רוצה שהיא תמשיך לסבול.

אבל גם לא רוצה שהיא תלך.

כל הנרות שאני אדליק ,וכל הבקשות שאני אבקש לא יעזרו הפעם, נראה לי.

ואולי אני לא אמורה לבקש שתישאר כמה שיותר. צריכה להניח לה. לתת לה להמשיך לשלב הבא.

יודעת שאני לא רוצה להגיע למצב הזה.

תמיד אמרתי שאני רוצה למות צעירה יחסית. לפני המחלות והזיקנה. חוסר האונים. התלות באחרים.

ליתר ביטחון אני אומרת ביום כיפור בקול, כדי שהוא בטוח ישמע:

"אל תשליכני לעת זיקנה. ככלות כוחי, אל תעזבני.."

זה הכי חשוב מהכל.