חרא עולם זה כשאת מגיעה לסבתא שלך אחרי שלא ראית אותה מעל שנה ומוצאת אותה צהובה (כי הסרטן חוגג בכבד), לא מסוגלת ללכת בלי עזרה (כי חלק מהגרורות חוגגות על עמוד השדרה), נפוחה (אלוהים יודע ממה), ומספרים לך שהיא גם מבולבלת לפעמים (כי כנראה שיש גרורות שמסתובבות לה בראש).

חרא עולם זה שאת יוצאת ממנה, והיא אומרת לך שתבואי עוד לבקר, כי היא לא יודעת מה המצב שלה, ואת יודעת שזה כבר כנראה עניין של ימים.

חרא עולם זה שאמא מתקשרת באיזשהוא שלב, אחרי שיצאת מסבתא, חושבת שהלכת לבד, וכשהיא מגלה שהעזת לקחת את אחותך והאחיין היא סוגרת לך את הטלפון בכעס.

חרא עולם זה שכשאת בדרך חזרה הביתה במקום להתעסק בעצב שלך, את ואחותך פוחדות מהתגובה של אמא כשתגיעו הביתה.

חרא עולם זה שאת מגיעה הביתה והחששות שלך מתאמתים. אמא שלך לא מדברת איתך ולא עם אחותך ומתעלמת מהאחיין, כי כמובן שגם הוא אשם.

חרא עולם זה שאת חוזרת מסבתא גוססת ובמקום לחשוב עליה, את יושבת עם אחותך בסלון ושתיכן רק חושבות איך להתמודד עם אמא שלכן.

חרא עולם זה שבאחד המעברים שלה לידכן את מעיזה להגיד לה: מילא אנחנו, אבל מה עשה לך האחיין? והיא נכנסת בך כמו שמזמן זה לא קרה. היא אומרת לך כמה את נוראית, ונצלנית, ואגואיסטית, ומכל הדברים שהיא מטיחה בך, את מבינה כמה היא שונאת אותך.

חרא עולם זה שמה שלא תגידי, היא לא תשנה את דעתה, שתרגישי שאת רק רוצה להתאדות מהעולם הזה, כי בכל החרא בעולם חשבת שהבית זה המקום היחיד שטוב לך בו, ופתאום את כבר בכלל לא בטוחה גם בזה. וכל זה למה? כי העזת ללכת לבקר סבתא גוססת שאולי עשתה דברים רעים בחיים שלה, אבל היא עדיין סבתא שלך. והיא גוססת.

חרא עולם זה שבגלל הסצנה הזו, את מחליטה לא לקחת ממנה את האוטו, שלא תרגיש "מנוצלת" ובצהריים עולה עם אוטובוס לעבודה, כי הבוסית רוצה להיפגש איתך אחרי הצהריים.

חרא עולם זה שאת לא מסוגלת לדבר עם אבא שלך בטלפון, כי כשהוא מתקשר ואיכפת לו את לא מצליחה לדבר מרוב בכי שחונק לך את הגרון.

חרא עולם זה שאת לא מפסיקה לבכות מהצהריים, ולא רק בגלל שסבתא גוססת.

חרא עולם זה שאת יודעת שמחכה לך סופ"ש נוראי. שאת מרגישה הכי לבד בעולם, ומצד שני לא בא לך לדבר עם אף אחד.

חרא עולם זה שבגלל ההתנהגות של אמא, את יודעת שיהיה לך מאוד קשה לבקר את סבתא שוב, אם תהיה לך הזדמנות.

חרא עולם. זה מה שזה.

דמט.