בתוך העבודה המטורפת שבחרתי לעצמי, ברצון חופשי ובהכרה מלאה (למרות שאפשר לחלוק על החלק הזה של המשפט, בנסיבות בהן התקבלה ההחלטה), כשאני על סף קריסה, וזולגת מדי פעם דמעות של לחץ ואוף וכאלה - 

מזל שיש לי תמונה חדשה של האחיין שלי על שולחן העבודה במחשב, מציץ אלי מתוך "חללית", צוחק, מזכיר לי שיש עולם אחר, ומצליח להוציא ממני כמה חיוכים.

ואני עדיין לא נשברת. עדיין לא. או שאני אתרגל לקצב המטורף פה ולדרך העבודה, או שלא. אבל עוד מוקדם לדעת. שאפתי אויר, ואני צוללת חזרה.

עריכה מאוחרת:

גם העובדה שככל הנראה דחו את הבקשה שהגשתי להכיר בתאונה שלי כתאונת עבודה לא תשבור אותי היום.