אתמול היה נורא
שהוא סיפר לי מה קרה ידעתי שזה סימן רע, אבל לא חשבתי שזה יגמר כלכך מהר
ואז שהתקשרו אליו, ידעתי שמשו לא פסדר! כשהוא הלך ממש קיוויתי שזה לא זה. ממש!
ישבנו שנינו וחשבנו מה דה פאק קרה, ואני כלכך דואגת, כאילו הוא אחי הקטן הילד הזה
ואז הוא חזר וראיתי ,ידעתי שזה מה שהוא הולך להגיד
הם התחילו לדבר על זה, ואני חושבת יא אללה איזה דז'ה וו מטורף
החזירו אותי אחורה ב9 חודשים, בדיוק היום.
ואני חושבת, לא הגיע הזמן שתחזרי כבר?
יאללה הבנתי ת'קטע, באמת. יאללה אמא, חלאס, טוב?
אני יושבת שם, מרגישה שהדמעות חונקות אותי, לא יכולה לנשום
מה עושים במצב כזה? אי אפשר שם, לידם
החזקתי כמו גדולה ושחזרתי הביתה הכל יצא...
בקושי ישנתי בלילה, לא הפסקתי לחשוב עליו
על איך שהחיים שלו יהיו עכשיו, על איך שאני מבינה אותו
על כמה זה עצוב שאני מבינה אותו
ממש מבאס כמה ילדים נשארים בלי הורים
זה נראה לא מציאותי, אבל זה הכי מציאותי שיש
שונאת את זה
בא לי להסתגר בחדר ולא לצאת בחיים אבל אי אפשר
יאללה לצאת מזה, להמשיך הלאה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
