לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

אופסילאמבה


"אופסילאמבה נעשתה לסמל וסימנה... את העקצוץ בעמוד השדרה שנבקוב ציפה מקוראיו להרגיש בקריאת ספרות בדיונית" (לקרוא את לוליטה בטהרן). בלוג זה מהווה מועדון קריאה וירטואלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2008    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2008

מעשה בטבעת


(הגיע הזמן להחיות קצת את המועדון הזה, לא?)

 

 

את "מעשה בטבעת" של הסופר והמשורר אילן שיינפלד קראתי בהמלצתו של עמית לעבודה, שגם השאיל לי את הספר. אחרת קרוב לודאי שאין סיכוי שהייתי קוראת את הספר. אני כמעט לא קוראת ספרות מקור, וכיום כשבעצם אין לי נגישות לספריה (הספריה העירונית שלנו פתוחה בשעות בלתי אפשריות לחלוטין מבחינתי) והקריאה שלי מותנית כמעט רק בקניית ספרים, זה לא היה ספר שהייתי חושבת לקנות. אבל הבחור מהעבודה ממש המליץ, אז לקחתי.

 

הספר מספר את סיפורה של טבעת, מעין טבעת קסמים בניחוח יהודי קבליסטי, לאורך שלושה דורות של שתי משפחות שגורלותיהן כרוכים בטבעת.

מלכתחילה נוצרה הטבעת כדי לרפא את מחלת הנפילה שלקתה בה בת לאחת המשפחות, אולם אשה אחרת, שאף היא לוקה במחלה, נזקקת גם היא לנפלאותיה של הטבעת. הספר כולו הוא סוג של מירוץ "למי תהיה הטבעת", תוך כדי שהוא מספר את סיפוריהן של שתי המשפחות מן העיירה הפולנית שדלץ, דרך העיר דנציג בגרמניה, בואנוס איירס בארגנטינה ולבסוף, קצת, גם בישראל. כמו כן חושף הספר את סיפורו המזעזע של ארגון "צבי מגדל" - ארגון של סרסורים יהודים שפעלו בבואנוס איירס בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, כשהם מפעילים בתי זונות המבוססים על נערות יהודיות שיובאו מאירופה, רובן בהבטחות שווא לעבודה מכובדת אצל הקהילה היהודית בבואנוס איירס. הסרסורים והזונות שלהם יוצרים מעין קהילה יהודית אלטרנטיבית בבואנוס איירס, לאחר שנודו על-ידי הקהילה היהודית הרשמית.

 

סיפור הסרסורים בפני עצמו מעורר מחשבות קשות. קודם כל, קשה להימלט מההשוואה לתופעת הסחר בנשים שמתרחשת היום בארץ. גם כאן מובאות נשים ממדינות אחרות בתואנות שווא של עבודות לגיטימיות, ואז נכלאות כדי לספק את צרכיהם של גברים. ההבדלים בין התופעות מעוררים מחשבה: כאן והיום אלו "גויות" מיובאות מרוסיה ושכנותיה כדי לספק את צרכי היהודים, ואילו שם אלו היו נערות יהודיות כשרות, שפותו בידי עצמן ובשרן להגיע לארגנטינה, כדי לספק את צרכי הגויים. יש משהו נורא בכך שיהודים עשו את זה לבנות עמם, אבל מצד שני - למה זה יותר קשה מאשר כשעושים את זה לנשים זרות? למה אחרות מותר להפוך לזונות ואת שלנו לא? מעבר לזה, יש משהו מדהים בהתעקשות של אותם סרסורים, המבצעים פשעים כה נוראיים, כה לא מוסריים, כה מנוגדים ליהדות, עדיין להישאר חלק מהקהילה היהודית, לצום ביום כיפור, ולהקים בית כנסת משלהם כשמנדים אותם מהקהילה היהודית הרשמית. כאילו אפשר עדיין להיות יהודי דתי כשאתה מכריח נשים לשמש כזונות שבעה ימים בשבוע (כן, גם בשבת עובדים).

 

הספר מרתק מאוד וקראתי אותו תוך מספר ימים, מה שמעיד כמה הוא סחף אותי. יחד עם זאת, היו בו דברים רבים שצרמו לי, וברשות הקוראים אעלה אותם כאן על הכתב (אני אשתדל למעט בספוילרים עד כמה שניתן, אבל קשה להבטיח):

 

השפה: הספר כתוב ברובו בשפה המזכירה סיפורים חסידיים (הבנתי שכתיבה זו אופיינית לשיינפלד) ובכלל סיפורים האופיינים לתקופה ולחברה בה הוא מתרחש (כגון סיפורי עגנון ועוד). השימוש בשפה זו עוזר מאוד להיכנס לעולמן של הדמויות בספר ולהשקפת העולם שלהן (הזרה לזו שלי), כך שקל יותר להאמין לנפלאות הטבעת (ברוח סיפורי הניסים החסידיים למיניהם), להזדעזע מהתקריות ההומוסקסואליות השונות בספר (על כך ארחיב תיכף) המזעזעות כ"כ בעיני בני אותה תקופה אך מקובלות בחברה שלנו, או לגנות את היהודים החדשים, הרפורמיסטיים המתבוללים למחצה, הדוגלים באמנסיפציה. השפה גם מתקדמת במידה מסוימת עם העלילה, ובארגנטינה נוספים לה שפע של ביטויים בספרדית, ולי לפחות היתה תחושה שהשפה נהייתה קצת יותר יומיומית, קצת יותר נמוכה (אם כי עדין גבוהה יחסית), קצת פחות "סיפור חסידי-אית". לי זה קצת הפריע, אם כי זה די תאם את התפתחות העלילה ואת המעבר (הקצת מפתיע לטעמי) ממספר כל-יודע למספרת בגוף ראשון. מה שיותר הפריע לי היה הצרימה החדה בין השפה הגבוהה, הכמעט דתית, המשמשת בד"כ לסיפורי חסידים (על כל המסרים המתלווים לכך) לבין תיאורי המין המפורטים למדיי והמזעזעים לעיתים, המתחייבים מספר העוסק באופן נרחב בסרסורים ובזונות.

 

הומוסקסואליות: לאורך הספר ישנן מספר דמויות בעלות נטיות הומוסקסואליות/לסביות, אשר רובן, כמובן, בהתחשב בתקופה ובחברה בה הן חיות, צריכות להדחיק נטייה זו. כפי שציינתי קודם, הספר מצליח להעביר בצורה טובה מאוד את היחס של הסביבה לנטייה זו, ויוצר תחושת דחייה חריפה ממעשיהן (רק לקראת סוף הספר, אשר גם מתרחש בתקופה יותר קרובה לשלנו, ניכר שינוי מסוים בגישה זו). בכך נוצר דיסוננס משמעותי בין התחושה שיוצר הספר לבין התפיסות שלי, ומצאתי את עצמי כל זמן חוזרת ושואלת "אבל מה רע בזה?", "אבל אם הוא היה עושה את זה כאן ועכשיו, מה היה כל כך נורא בזה?". דבר שעוד יותר הפריע לי הוא שהנטייה ההומוסקסואלית מצטיירת בספר כמשהו שהוא באופן מוחלט תוצאה של השפעה סביבתית (ולא מולד, כפי שנוטים לסבור היום למיטב ידיעתי), ולא סתם, אלא תוצאה של אירוע חד-פעמי לפעמים: ילד שהוטרד מינית ע"י מבוגר הופך להיות הומוסקסואל, ילד שחווה חוויה הומוסקוסאלית עם חבר הופך להיות הומוסקסואל, ילדה שחזתה באמה הזונה מקיימת מגע מיני עם לקוח הופכת להיות לסבית במעין התרסה כלפי אמה ומקצועה. אחרי כל זה התפלאתי ביותר לגלות שהסופר הוא הומוסקסואל מוצהר.

 

קטעי עלילה בלתי גמורים וקפיצות בזמן (זהירות כאן ספוילרים): בספר יש המון מקומות שבהם הרגשתי קצת מרומה - פתאום העלילה לא הסתדרה לי, פרקי הזמן שעברו בין אירוע לאירוע היו לא הגיוניים, אירוע שנראה חשוב לעלילה התברר כחסר משמעות ולא התפתח הלאה, ועוד: המסע באוניה מדנציג לבואנוס איירס לוקח רק יומיים, מרים בת הרב נכנסת להריונות מרובים ומכעיסה את בעל הבית בתוך פרק זמן שנדמה כחודשים בודדים, הסיפורים על הרב של המהגרים היהודיים שנשלח לחפש את אסתר ועל רוחה של לאה שנעשתה לה קפיצת הדרך אל מעבר לאוקיינוס מסתיימים בקול ענות חלושה, אירועי שנה אחת מתוארים בפרוטרוט ואז חולפות שנים רבות בלי שום התייחסות ובלי שום אינדיקציה לכך, ובאופן כללי קשה מאוד לעקוב אחרי זמני ההתרחשויות ולהתאים אותן לגילאי הדמויות ולשנים היסטוריות כלשהן, אעפ"י שהספר מתיימר כן לתאר תקופה היסטורית מסוימת מאוד ומתייחס לדמויות היסטוריות כמו הברון הירש וחואן פרון. ומתי בכלל שינה ארגון הסרסורים את שמו מ"וורסוביה" לצבי מגדל?

 

הגורם המניע את העלילה - המאבק על הטבעת, והדמויות: לא קל להזדהות עם הדמויות המרכזיות בעלילה, עם המניעים שלהן, עם מה שמניע את העלילה כולה ובמידה רבה מוביל לחורבנן של שתי המשפחות. הבעיה מובנת כאשר בזמן נתון יש שתי נשים חולות אפילפסיה ששתיהן נזקקות לטבעת כדי להירפא. אבל ישנם שלבים בעלילה שבהם אף אחד לא זקוק לסגולה הרפואית של הטבעת, ובכל זאת אף אחד לא מוכן לוותר על הטבעת, כל אחד חושב שהיא צריכה להיות אצלו, ומשבש לחלוטין את חייו בגללה. ועוד יותר מזה: במצב שבו יש מי שבאמת זקוק לטבעת מסיבה רפואית, ומי שזקוק לה רק מסיבה נוסטלגית, התקשיתי להבין למה השני לא מוותר לראשון. יש כאן מצב קלאסי של מלחמה שרק גורמת נזקים, בזמן שאילו היו באמת מסוגלים לדבר על כך ולהגיע להסכמה, הבעיות היו נפתרות. זו סיטואציה מאוד מתסכלת, קשה להזדהות עם מי מהצדדים, משום שפשוט כולם טועים. זה מקנה איזשהו חוסר אמינות מסוים לסיפור (ואני לא מדברת כאן על הכוחות הפנטסטיים של הטבעת, שמצד אחד היא בעלת כוח חיובי מרפא ומצד שני נראה שיש לה רצון משל עצמה והיא אף מרושעת, אני מדברת כאן על הדמויות האנושיות ומה שמניע אותן).

 

 

ואף על פי כן, למרות הכל, אני כן ממליצה על הספר. הוא מרתק, כתוב בצורה ייחודית ומספר סיפור מעניין ביותר.

 

אגב, הספר הגיע למקום השלושים (מתוך שישים) ב"מצעד הספר הישראלי" שערך בנק לאומי לרגל יום העצמאות האחרון. אין לי ספק שהוא לא זכאי לכך, ונבחר רק בשל היותו ספר חדש יחסית שעדין נמצא בתודעה בשל כך, אבל אני לא חושבת שהוא מסוג הספרים שישמרו על ערכם לאורך שנים. מצד שני, המחלה הזו (מחלת הספר שזה לא מכבר יצא לאור ומשבש את המצעד) חוזרת במספר מקומות באותו מצעד.

 

(שיר-דמע)

נכתב על ידי , 23/5/2008 13:24  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-31/3/2009 09:32
 





כינוי:  חברי המועדון




3,781
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחברי המועדון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חברי המועדון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)