אם כבר צירופי מקרים אני קראתי השבת ספר מהארץ הסמוכה, סין, ובבית השארתי את הספר הנוכחי בו התאהבתי ואותו אני גומעת מעט מעט: הדרך הצרה לאוקו, על משורר הייקו.
אבל על ההייקו בפעם אחרת, אחרי שאסיים, והפעם הפוסט יהיה על הספר שקראתי בשבת האחרונה - "סיפור כתוב במניפה" מאת ליסה סי, אמריקאית ממוצא סיני.
הסיפור מגלגל את חייה של אישה אחת, זקנה בת שמונים, במאה ה19, במחוז מיוחד של סין, ומה המיוחד באותו המחוז? התפתחה בו שפה שנקראה נושו - שפת נשים שיש לה גם כתב מיוחד משל עצמה.
האישה הזקנה מגוללת אחורה את חייה מאז גיל חמש, בערך, ואיך עוצבו בסבל רב עצמות רגליה שיגיעו ל7 ס"מ, על ידידת הנפש שהיתה לה, בעולם בו ידידות נפש משודכות כמו נישואים וכורתות ברית לכל החיים ורק נערות מיוחדות זוכות לידידת נפש, על משפחתה שלה ועל משפחת ידידתה, על בעלה ומשפחתו, על ילדיה ועוד ועוד.
הספר מרתק ומזעזע בו זמנית, המוטו של חיי הנשים הוא "כילדה צייתי לאביך, כאישה צייתי לבעלך, כאלמנה צייתי לבנך", חשיבותן כנשים נקבעת על פי מספר הבנים שהן יולדות, ובעיקר חשוב ללדת בן בכור, עם זאת לאישה הראשונה שנישאה לבן הבכור, או ההכי גדול, ושהביא בן זכר, יש כוח רב בידיה, וכמו שחמותה של מספרת הסיפור מלמדת אותה "צייתי צייתי צייתי צייתי ולבסוף עשי כרצונך", זו חברה של מסורות קפדניות ושל אינטרסנטיות עצומה, כך למשל זוג נשוי חי בנפרד, כל אחד בבית הוריו, עד לקראת סוף ההריון הראשון שלהם, הם נפגשים בבית הורי הבעל כמה פעמים בשנה לצורכי קיום יחסי מין ואז האישה צריכה להביא איתה את מזונה שלה לכל אורך ביקורה שם, שלא תעלה חלילה משהו להורי בעלה ומשפחתו, יחד עם זאת בזמן שהותה שם היא חייבת להכין להם אוכל, תה ומה לא, בעיניים של המאה ה21 ובחברה מערבית החיים האלה נשמעים מזעזעים מכדי להיות אמיתיים אבל מחברת הספר עשתה תחקיר עצום ואני מאמינה שהיא לא טעתה בהרבה דברים, מדובר אחרי הכל בעבר לא מאוד רחוק ועוד קל לוודא המון פרטים, כך שהסיפור בכללותו בדוי אבל הוא מבוסס על האסתטיקה האריסטוטלית שדוגלת שצריך לספר דברים כפי שהיו יכולים לקרות, והכל בסיפור היה יכול לקרות.
אני לא יודעת עד כמה הספר יעניין גברים, אבל הוא מאוד מאוד מומלץ לכל הנשים באשר הן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
