מהחלון שלי יכולתי לראות את הכול ואת כולם.
ירד גשם לא חזק אבל בהחלט מצריך מטרייה,
בצד אחד של המדרכה עמדו גברות לבושות די פשוט אבל במעילים כבדים למדי הן החזיקו מטריות
ודיברו בינהן לא יודעת על מה,
בקצה השני של המדרכה הלך איש זקן,גבוה,עם מעיל עור לא נעים למראה ומטרייה כחולה,ענקית,
כזאת בקלות היו נכנסים בה שלושה אנשים.
השמיים היו אפורים אבל למרות זאת הצליחו קרני השמש לחדור מבעד לעננים הכבדים.
לא אהבתי את זה,חששתי שזה יעיד על זה שיגמר בקרוב הגשם
הייתי נותנת הכול כדי שימשך כול היום.
בדיוק כמו שהייתי נותת הכול כדי לצאת אליו באותן הדקות.
השעה הייתה 9 כול הילדים כבר התפזרו בבתי הספר כול השולחנות התמלאו
ספרי לימוד ומחברות,על הלוח שוב נכתב חומר לימוד חדש.
כלי התחבורה היחידים שנשארו על הכביש היו אוטובוסים ומוניות.
ואז היא הופיעה היא הייתה משונה,חדשה שכזאת
אף פעם לא ראיתי אותה אצלינו
היא הייתה לבושה נורא יפה אך באותה מידה נראה כאילו נוח וחם לה,
המיטריה שלה כמובן התאימה ללבוש שלה.
הרוח שלא הייתה יציבה באותו היום התחזקה,
באיזה שהוא שלב היא כבר לא יכלה להתנגד למשבב הרוח ונשברה.
בדיוק באותו רגע גם התחזק הגשם
היא-מתוך יאוש כנראה במקום לרוץ לדירתה
שהייתה כנראה תחת שלי
(שוב היא חדשה ומעולם לא ראיתי אותה)
היא התישבה על הספסל ספוג המים למרות הבגדים היפיפיים שלה
והתחילה לבכות
היא ישבה שם חסרת ישע לפחות 10 דק',ואז הגיעה בחור צעיר יפה מראה
גבוה לבוש יפה ממש כמוה
הם הסתכלו זה על זה במבט כזה שהיה ברור שיש משו בינהם
ציפיתי שהיא תשמח לראותו ותלך לקראתו עם חיבוק
אבל היא ברגע בעיניו פגשו את עיניה היא עזבה את המקום בלא פחות מריצה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
