הצירוף "מר ורטיגו" מוזכר בעמוד 199 בפעם הראשונה.

האם היכולת לעשות דברים הנשגבים מהבינה האנושית טמונה רק בילדים? למה בעצם אנחנו מאבדים את התמימות כשאנו מתבגרים?

הפרק הנ"ל, בספר "מר ורטיגו" הזכיר לי קצת את "התפסן בשדה השיפון".

הספר בכלל הזכיר לי שהזמן מרפא הכל, אבל בסוף הורג אותנו.

ציטוט מהספר, לאחר שמאסטר יהודי מנסה להסביר לוולט על פלאי הטבע:

"אני שונא להשבית שמחות, אדוני, אבל כל הדיבורים האלה על יופי הם בלה-בלה אחד גדול. שמע, למי זה אכפת אם המקום נראה דפוק או לא? כל עוד יש בו אנשים, בטוח שהוא מעניין. תסלק את האנשים, ומה נשאר? ריקנות, זה מה שנשאר. ואני, ריקנות רק מורידה לי את הלחץ-דם ועוצמת לי את העיניים, זה הכל."

חשבו על הקטע הזה, יש בו משהו מאוד פילוסופי.

מילת היום:  נומרו אונו