טוב, הגיע הזמן לפתוח את חבילת הקלפים ולהניח אותם יפה יפה על השולחן.
תמדי הייתי ידועה כסטראוטיפ של עצמי, זה לא סוד. זאת אומרת- תסתכלו על הבלוג הזה: שחור מסביב עם תמונה של טים, ג'ק וסאלי למעלה ושם אפל-משהו. יש לי בערך כל מרצ'נדייז קיים של "הסיוט שלפני חג המולד", ראיתי את "וינסנט" ואפילו חלק מ-Pee Wee's big adventure, לא תמצאו פריט לבוש ורוד אחד בארון שלי (סליחה, יש לי חולצה ורודה שאיזו דודה קנתה לי פעם), בפורים התחפשתי לגותית וזכיתי מכל עבר לתגובות סטייל "אבל לא באמת התחפשת", אני חיוורת כמו ערפד ואיפור שחור נראה עלי הכי טוב. אז הנה לכם-
טים ברטון הוא גותי אימו (emo)... למען האמת, הוא די ילדות.
אני עדיין אוהבת את הסרטים שלו מאוד, אבל זה נכון. והנה עוד אחד:
נחשו מה, אני לא גותית. לא שיש לי בעיה עם אנשים שהם כן, אלא אם כן מדובר בילדוחת בנות 15 ששמות יותר מידי אייליינר שחור, מעשנות, תוקעות פירסינג בכל מקום אפשרי והולכות עם מרצ'נדייז של ג'ק מבלי לדעת מי זה בכלל. זה אימו, את זה אני לא מסוגלת לסבול.
אני בקטע הארטיסטי של הדבר, ודי נמאס לי להיות סטראוטיפ. כן, התחלתי לשמוע Nightwish, הם ממש לא רעים. אבל אף אחד לא לוקח על הביטלס. ואם כבר במוזיקה עסקינן, ברצוני לשתף אתכם בפלייליסטים האהובים עלי: את הביטלס כבר הזכרתי, ויש גם את Queen, Scorpions, Mika, Michael Jackson, Village People, Abba, Herman's Hermits, Elton John ואולי הגרוע מכולם- Modern Talking.
אין מוזיקה טובה יותר לריקודים מדיסקו. אני אוהבת מוזיקה שטותית וכיפית ואין לי שום בעיה עם זה (אוקיי, אולי חוץ ממודרן טוקינג, זה באמת חולני).
הבנות מהסוג שדיברתי עליהן קודם- שכל הזמן מקצינות "דכאון" מסוג כלשהו הן הדבר האחרון שאני אחשוד שבאמת בדכאון.
ורוד יכול, במידה, להיות נסבל ואף חביב.
יש חנויות אחרות באזור קינג ג'ורג'-שינקין מלבד מונסטון שאני יכולה למצוא בהם דברים מעניינים.
אני מתה על קריסטין צ'נווית'.
אני תמיד אוהב את דיסני.
בחיים לא הייתי במועדון "המוסד" ואני גם לא מתכוונת ללכת לשם.
אני מתה על הסגנון ההיפי.
אני גם מתה על כל מה שקשור לשנות השישים, מהבגדים עד המוזיקה.
בחיים לא תראו אותי עם עגיל בגבה\שפה\פופיק\מקומות מוצנעים כלשהם.
אני ביישנית מאוד.
תוכניות ריאליטי זה הדבר הכי גרוע שקרה לתרבות המין האנושי (זה לא באמת קשור, אבל חייבים לעשות משהו בנידון)
אז, אנשים חביבים, למרות השחור, למרות מסיבות ההאלווין ויום שישי ה-13, הנסיון להראות כמו הלנה בונהם קרטר (לא באמת), האהבה היתרה ליצורי אופל ובראשם ערפדים, לפיראטים, גולגולות, סלית'רין ואלן ריקמן, חוסר החיבה לילדים, הציניות, העניין בג'ק המרטש ובמוות (לא תודה, אני עוד לא מוכנה לנסות, יש זמן), והנטייה להפוך כל דמות פנטסטית תמימה לאפלה, למרות כל אלו-
אני כל כך חנונית שאפשר למות.
And a good Talk-like-a-pirate day to ya all, me hearties. Aaaaarrrgh!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
