לדעתי הייתה זו אן שירלי שאמרה, שאחד התחביבים המועדפים האלה הוא לצפות בעוברים ושבים. לצפות בכל אדם החולף על פניה, ובין שניה לשניה, במרווח הזמן הנותר לה, להמציא סיפור שלם אודות חייו של אותו אדם. למעשה, לדעתי כולנו יכולים להזדהות עם זה במקום מסויים. כלומר, נכון שרובנו לא מעלים על דעתנו כמה פעמים התגרש אותו אדם שהתיישב לידינו בספסל או למה הוא לבש את החולצה הזו הבוקר, אבל לפחות לשים לב לצבע החולצה. ולתהות.
מחשבה זו נקטעה ופרחה מראשי כאשר פנה אליי אותו אדם לבוש שחור ולבן, אני זוכרת שבהיתי בתלתלים בצידי הראש, שנפלו מהכובע השחור הגדול. בזמן שהוא מלמל משהו על חסידי הרב משהו, וביקש כסף לילדים שצריכים אותו. פתחתי את הארנק וזרקתי לכוס הקטנה כל מה שהיה לי. חמישה שקלים, עוד חמישה, שקל ועוד שקל.. הזר בירך אותי לשלום, תהיתי לאן יגיע הכסף. ואם אני אי פעם מישהו יאסוף כסף בשבילי. תוך כדי הליכה ראיתי את האוטובוס שלי עובר. וחייכתי, עכשיו אוכל לשבת בתחנה ולחכות לאוטובוס הבא, זה תמיד נחמד יותר כשלא ממהרים.
הייתי כל כך חלשה ועייפה שכשראיתי את הספסל הריק שבתחנה, מלמלתי לעצמי "נמנמ, והוא כולו שלי.." וחייכתי חיוך של חולה במחלה סופנית שקיבל שוקולד. נשכבתי על חצי ספסל בערך כשראשי נשען על צד הצד השמאלי של התחנה והרהרתי.
מולי עברה בחורה צעירה ויפייפיה שלבשה חולצה צמודה בגזרה אלגנטית בצבע טורקיז כהה. השיער הבלונדיני הארוך והחלק שלה התנופף בעקבותיה ובקושי השיג אותה. תהיתי למה היא מיהרה כל כך.. מיד אחריה הגיע חייל שמנמן שהסתכל עליי ושאל אם האוטובוס מגיע לתל אביב. הייתי חלשה מכדי לענות, אז הנהנתי. הוא התיישב מולי, על הספסל, והשתדל שלא ליצור איתי קשר עין. מבוכה שכזו. אנשים כאלה משעשעים אותי בדרך כלל. אבל לא הפעם. לפני שהספקתי לבחון את תווי פניו עבר מולי במהירות איש עסקים בעל חולצה דקיקה צמודה שהייתה מהודקת היטב לתוך חגורתו, הוא החזיק תיק עור שכנראה נשא מחשב נייד, לפחות על פי הידיים האדומות שאחזו בו. שיערו היה מתוח אחורה בג'ל ואסוף בגומיה. הוא דיבר בטלפון, הטון היהיר והסמכותי שלו הזכיר לי את אבא. אנשים כאלה מזכירים לי את השפן הלבן של אליס, החיים מאוד מהירים, אתם יודעים? אנחנו חיים בקצב מטורף והרי, אם לא נעשה משהו הוא לא יעשה מעצמו.
בשלב הזה הבנתי שמה שאני עושה הוא סוג של אן שירלי. בוחנת אנשים ברחוב סתם כך, אפילו בלי לנסות לספר עליהם סיפור. מי אמר שהוא איש עסקים בכלל?
ובכלל, זה הרי בזבוז זמן. אבל מה הוא זמן אם לא מושא לבזבוז. הרי אחרת אין לו טעם.
גם מחשבה זו נקטעה, כאשר עברה אישה בסוף שנות ה30 לחייה בערך, בעלת שיער כהה מקורזל, ממוצא ספרדי כלשהו. אולי טריפוליטאית. היא נראתה מהורהרת ואני בטוחה שאם הייתי מניחה אבן גדולה על הרצפה היא הייתה נתקלת בה ונופלת. ואז בוכה. היא בטח הייתה בוכה.
מה שענין אותי יותר מכל היה, מה העמיס עליה כל כך בשבוע האחרון שמנע ממנה למרוט גבות למשל, כלומר, אישה יפה כמוה, שמסדרת גבות באופן קבוע, נראתה ספק מוזנחת עם כל קבוצות השיער הבודדות מסביב לגבות שלה. אני בטוחה שכשהיא מסתכלת במראה היא אומרת לעצמה "אני אסדר אותם.. בקרוב" ואז מסתובבת ויוצאת במהירות מהמעלית. הרי אין לה זמן להתבונן במראות בזמנים אחרים, ואם כן, למה היא לא מרטה גבות בעצמה?
נה, היא נעלמה. אפשר לראות מאחוריה ילד קטן עם קייס גדול ושחור עם גיטרה על הגב. kakoii. הוא נראה כמו נובו קטן 3>
אחרי האישה עבר אדם מבוגר מאוד, עם סרטוטים של מבנה ביד. תהיתי לגביי זה. אבל ככל הנראה הוא ממהר מאוד ולחוץ מאוד. או שעוקבים אחריו. הוא הסתכל בעצבנות לכל כיוון, הייתי רוצה לקום ולשאול אותו אם אני יכולה לעזור לו במשהו, אבל אני לא מבינה בסרטוטים.
ערס קטן בן 14 עם סיגריה. לעזאזל.
ואז עברה אישה זקנה מאוד וזקופה מאוד, שמנמנה ויפה, בעלת שיער לבן ועיניים בהירות וטובות, בטח קראו לה חגית, או גלית.. היא הייתה רגועה. הרוגע שלה השרה עליי שלווה, איזה יופי. ולחשוב שחשבתי שאני שלווה קודם לכן. הבחורה נעלמה, לפני שהבנתי מה קורה, החייל שישב לידי קם ואמר "הנה, שבי" הסתובבתי ומאחורי הגיחה אישה מבוגרת בעלת חולצה פרחונית בצבעי ירקרק ושיער אדום מטופח. הורדתי את הרגליים מהספסל והתיישבתי ישר, היא הסתכלה עליי ואמרה "אפשר לשבת?" זו הפעם הראשונה ששמעתי "אפשר לשבת" ציני כל כך. הושטתי את היד אל המושב וחייכת, "כן, בטח.."
היא התיישבה לידי ואמרה "גם בבית שלך את יושבת ככה?" המשפט הזה היה ציני אפילו יותר מהמשפט הקודם. עניתי לה "כן." זה היה 'כן' שלו ובטוח בעצמו. באותו טון וחיוך אחידים. היא הסתכלה עליי במבט שגרם לי להרגיש כמו פרחחית חצופה ואמרה לי "יופי של חינוך יש לך..." כאן לדעתי היא כבר עיוותה את הפה ורצתה להתקשר להורים שלי. אבל היא בטח הסתפקה בחיוך המלא בעצמו שהופיע בפניה בעוד היא הזיזה את ראשה ונסתה להמנע מקשר עין איתי. רציתי לומר לה שאין לי הורים, ולכן לא חינכו אותי. אבל לא רציתי להציק לה.
הייתי חלשה מכדי להוציא את הנגן מהתיק. חייכתי על המבוגרת המעצבנת ושקעתי במחשבות.
זה היה טיפשי וחסר טעם. לזכור את כל זה. ולכתוב את כל זה. מאז עברו כמעט שעתיים ולא כתבתי כלום בשום מקום, אז כנראה שאני סתם משחקת עם הזיכרון שלי.
אבל בסופו של דבר, זה מזכיר לי את פניה של החברה הישראלית, וגם,
שאני מאוד חלשה.
לדעתי הראש שלי בוער.
אני אבקש ממישהו להישאר איתי הליילה כדי לא להיות לבד שוב..
(אני לא באמת רוצה שמישהו ישאר איתי הליילה, אני רק מזכירה לעצמי לעשות את זה כדי שאני אוכל להרגיש שהכל יהיה בסדר ואני לא לבד3>)
אתם חושבים שהסוף טוב? אני חושבת שהפוסט הזה מטומטם. אבל הוא יפה ופואטי כל כך 3>
הוא אלגנטי ובצבעים אפרוריים. אני אוהבת צבעים כהים ואפרוריים. הם לא שטחיים כמו שאר הצבעים. יש בהם עומק. ובכל זאת הם שומרים על ייחודיות צבעונית.
כל הכבוד להם..
הפסקא הזו מזכירה לי שאני מבולבלת, ושגם אתם בטח לא מבינים אותי.
אף אחד לא בדיוק מבין אותי, אבל זה בסדר, אתם לא אני.
זה סוג של אליס בארץ הפלאות, או הנסיך הקטן.. או כמו הטירה הנעה והמסע המופלא.
או כמו החמניות של נאנה צ'אן 3>
אני מאוד שמחה שקראתם את זה, אם קראתם את זה.
אני אוהבת אתכם מאוד. בעיקר אתכם שאני מכירה.
זהו זה, להת'
Hachiko
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Han.