אלו ימי קיץ שלא זכיתי לנצל עד תום, והלילות ריקים מתוכן.

כל הגוונים בעולם מקיזים את הצבע מפניי, ואני, ילדה אחת ככל נשות העולם, ממוללת משפטים לשירים ומתרפסת על גרוני תחת החריזה.

לא באתי לשאת חן, הזמנים תבעו כי מקומי הוא בין המלים הפשוטות ביותר, ואני רק טבעת ברזל אחת בצלם האנושות, שיכורה מאהבתי אליך, מתהפכת בשינה שטופת זיעה ותאווה ומקיאה בין הסדינים את תשוקתי לך לכל עבר כשלבי מחמיץ בקרבי ומאיים לפקוע מעל פניי ומפריש את תחלואיו בחדר סביבי.

הצל אותי. אין זה היין שמדבר בשמי וזהו לא רוק שניגר משפתיי.

השמש לא חדלה מלהפציע אל זמנים שמנסרים את היממה באיטיות משוועת, ואתה הלכת וחזרת פעמים אינספור, מותיר אותי לבדי, איילה אחת ואחרונה בחלקתן של אינסוף נשים טורפות, מתבוססת בפירות חלציך המחליקים במורד גרוני וזורעים בי ניצני רגשות מתחדשים.

אם תצליח לבוא עד הלום, לא תוכל להחזיר אותי אל מחוזות שפיותי; הן יבתרו אותך בשיניים ובציפורניים, יקרעו מעליך את גבריותך באצבעות נוטפות ברתולין ובהבל פה רעב לשופכת גברים, ואתה עודך בתול מדעת, ילד מתבגר ובוסרי למחצה, מושא לעג ללביאות האדם הרעבות לפירותיו של גבר בשל, תהא לי לעולם לנזר על שנות נעוריי.

אני איילה אחת מני רבות, שושנה בודדה בכילות הצפרדעים. מתלכסנת מאהבתי אליך, שיכורה מפירות חלציך הבוסריים למחצה, מתהפכת במיטתי בשפתיים נשוכות ובלב נקוב ומושיטה אליך ידיים מגששות בעוון עיוורוני לכלל הצדקתו של קיומי, ומייחלת עבורי לכלל גווני העולם להשיב את הצבע לפניי ולהוביל אותי החוצה משעריך.