גחלילית

פרק 1-
שירה

אוגוסט
2003:

זה היה יום שלישי. אני ואופיר היינו בדרך לסבא וסבתא לבלות אצלם כמה ימים. זה היה
החופש הגדול וכבר הייתי בת 9 וחצי אז ההורים שלחו אותנו אליהם ברכבת. בתקופה ההיא
לא היו סמארטפונים או מחשבים ניידים, היה לנו טלפון נוקיה מינוס 15 לא צבעוני.
פתאום הטלפון צילצל ואמא ביקשה אותי.

"קיבלת
מכתב" היא אמרה " התקבלת ללהקה הייצוגית של תל אביב לפולקלור
ישראלי".

ספטמבר
2010:

הגעתי
לחזרה הראשונה עם פחד והתרגשות. זו השנה התשיעית והאחרונה שלי בלהקה בגלל ששנה
הבאה אני מתגייסת.

הגעתי
חצי שעה לפני תחילת החזרה לארגן כמה דברים במשרד. כבר שנתיים שאני מדריכה בלהקות
הצעירות והיו הרבה הכנות לקראת תחילת החזרות שלהם.

"כמה
טוב לראות אותך!" חלי המזכירה קידמה את פניי.

"היי
חלי, איך עבר החופש?"

"בסדר,
הילדים בדיוק התחילו לימודים היום אז עכשיו יש לי קצת שקט בבית".

"שקט
זה נחמד עד שהוא חזק מדי, את לא חושבת?"

"אולי,
אבל בנתיים אני מסתדרת איתו".

אני
אוהבת את חלי, נשמה טובה כזו. הפעם הראשונה שפגשתי אותה הייתה בשנה השנייה שלי
בלהקה. חנכנו את האולם החדש במרכז העיר וקצת הלכתי לאיבוד. עד שמצאתי את המקום
מרוב לחץ לא לאחר נפלתי על המדרכה ופתחתי את הברך. חלי בדיוק יצאה מהאולם ומהר באה
לעזור לי. היא לקחה אותי למשרד וחבשה לי את הרגל. מאז היא הדודה ששומרת עלינו
בחזרות. כל בעיה ופציעה אפשר לפנות אליה והיא תפתור אותה תוך שניות.

"תגידי
ראית את לוח החזרות החדש?"

"כן,
בדיוק שרה שלחה לי אותה"

"שרה?
למה איפה אורלי?"

"אה
לא שמעת? אורלי עזבה. שרה היא המנהלת החדשה של הלהקה".

"מה??"

"כן,
אורלי הבינה שאין לה יותר לאן להתקדם בתפקיד הזה אז היא התפטרה. היא די הסתדרה
עכשיו, הציעו לה להיות מנהלת של מתנ"ס בדרום העיר"

"וואי
אני בשוק... היא סיפרה לי שהיא מתכננת לעזוב אבל לא בכזו פתאומיות"

"אין
מה לעשות... לפעמים החיים מפתיעים אותך".

לקחתי את
הלו"ז ונכנסתי לאולם. אלון בדיוק הריץ את הרפרטואר של האפרוחים, הלהקה הצעירה
יותר. הוא נראה כזה חמוד כשהוא בוחן אותם. חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה ענקית על
השפתיים. לא אכפת לי מה הילדים חושבים. הוא דחף אותי ממנו ונזף בי.

"שירה,
לא מול הילדים!"

"אוי,
למי אכפת? במילא הם יודעים שאנחנו ביחד, זה לא חדש להם"

"עדיין,
זה לא מנומס, הם לא צריכים לראות את זה כל הזמן"

"אוף
טוב, בסדר, סליחה. תגיד שמעת שאורלי עזבה?"

"כן
בדיוק אלעד סיפר לי. ראית אותו בחוץ? הוא ביקש שאני אקרא לו כשאני מסיים להריץ את
הריקודים"

"לא,
אתה רוצה שאני אלך לחפש אותו?"

"עוד
מעט. שרה כבר שלחה את הלו"ז החדש?"

"כן
חלי בדיוק הביאה לי אותו"

אלון לקח
את הלו"ז והתבונן בו.

"מה,
אלעד לא מבין שיש לנו בגרויות השנה?"

"בסדר
אנחנו נסתדר. יש לנו גם את עומר ככה שאנחנו לא לבד. טוב אני יוצאת לחפש את אלעד
בשבילך"

יצאתי
החוצה ומצאתי את אלעד מדבר בטלפון: "לא, אני לא מבין את הסתימות הזו! אתם
הורגים אותי שרה! מה אני אמור לעשות עכשיו? יש לי הופעה להעמיד! לא, זה לא מקובל
לעשות את זה בביה"ס! האולם שם מתפורר והילדים נפצעים! את רוצה שאני אגיע
להופעה עם חצי קאסט? לא?! אז תמצאי לי אולם נורמלי עם רצפה תקרה וקירות עומדים!
אני מבין שזה היום הראשון שלך אבל זה לא מעניין אותי! את יודעת איך הדברים עובדים
פה! היית תחת אורלי חמש שנים אז הגיע הזמן שתעשי משהו חוץ מלשבת מול המחשב ולשחק
סוליטר! טוב תמצאי פיתרון, אני חייב ללכת יש לי חזרות". אלון הסתובב וראיתי
את הפרצוף האדום שלו.

"הכל
בסדר?"

"כן,
מה הולך? ראית את הלו"ז החדש?"

"כן
הוא בפנים אצל אלון. תגיד החלטת מי תהיה אחראית התלבושות החדשה? לא יודעת אם שמעת
אבל סיגל פרשה"

"כן,
אני מודיע לה היום. אלון כבר סיים להריץ את הריקודים?"

"כן
הוא ביקש ממני לקרוא לך"

"יופי.
בינתיים תגידי לכל מי שמגיע מהנעורים שיעשה חימום טוב טוב לפני החזרה כי אחרי פגרה
כזו הם הולכים לחזור נכים היום הביתה".

הוא לא
שיקר. החזרה בסה"כ שעתיים אבל תופתעו כמה ריקודים של 3-4 דקות נכנסים בזמן
הזה. הוא לא ויתר לנו אפילו על ריקוד אחד. בגלל שבדיוק חזרנו מפגרה אף אחד לא היה
בכושר. וכשאנחנו לא בכושר הריקודים נראים רע. וכשהריקודים נראים רע מריצים אותם
שוב. וכשמריצים ריקודים שוב ושוב ושוב אין אוויר, אין כוח ואז חוזרים הביתה נכים.

"את
צריכה הסעה הביתה?" אלון שאל

"כן
אני אשמח. תגיד איזה סיבוב אלעד חטף לפני החזרה? אני לא חושבת שבכל השנים שלי
בלהקה הייתה חזרה יותר מעייפת מזו על תחילת השנה"

"לא
יודע.. הוא בכלל התנהג מוזר היום. הוא התחיל לצרוח על אחת הרקדניות של האפרוחים
בגלל שהיה לה קרע בבגד גוף. קצת התחרפן היום"

"מוזר..
תגיד שמת לב שסיוון לא הייתה היום?"

"כן..
דיברתי איתה לפני החזרה. היא נשמעה קצת לא בבאלנס. אולי כדי שתדברי איתה? תראי מה
קורה"

"אני
אצלצל אליה כשאחזור הביתה. מחר עדיין על הפרק?"

"כן
ברור, נראה לך שאני אוותר על חגיגות השנתיים שלנו?"

כשהגעתי
הביתה ישר הרמתי טלפון לסיוון. הצטרפנו שתינו ללהקה בכיתה ה' והיינו ממש שלישייה,
אני היא ואלון. במשך כל השנים האלו בלהקה סיוון לא הפסידה אף חזרה. משהו טוב בטוח
לא הולך אצלה.

"סיון!
מה קורה? למה לא הגעת היום לחזרה?"

"היה
לי משהו.. איך היה?"

"הוא
קרע אותנו. הריץ כל ריקוד חמש שש פעמים. לא יודעת מה עבר עליו.. הוא אפילו הריץ את
ישמח בבואו!"

"מה?
לא רקדנו את הריקוד הזה שנתיים מה פתאום הוא נזכר?"

"לא
יודעת... הוא בכלל היה עצבני היום. הכל בסדר איתך?"

"כן
בטח. למה?"

"לא
יודעת.. אף פעם לא הפסדת חזרה. הנחתי שקרה משהו"

"לא
קרה כלום. הכל בסדר."

"בטוח?"

"בטוח"

"אז
נתראה מחר בביה"ס?"

"נתראה".

פרק 2-
סיוון

אוגוסט
2007:

זה היה
היום הכי נורא בחיי. יצאנו למימדיון לחגוג את סוף השנה. בדיוק אני ושי עלינו על
המתקן החדש הענק של האבובים. פתאום צעקו אליי מסוף התור.

"סיוון!
אלעד קורא לך לשיחה!"

"מה?
למה? מה הוא רוצה?"

"שתרדו
מהמתקן תבואי חזרה למתחם, הוא מחכה לך".

אבן ישבה
לי על הלב כשהלכתי למתחם. אלעד כבר ישב שם עם אלון, שירה ועומר. כבר כמה חודשים
אני מנסה להדחיק את הרגע הזה. ציפיתי שזה יקרה, שהוא יעביר אותנו להקה, אבל אני לא
מוכנה לזה. חמש שנים אני רוקדת עם האפרוחים. הם החברים שלי, האחים שלי, ועכשיו אני
צריכה לעבור לנעורים שלא מכירים אותי בכלל? ציפיתי שזה יבוא כי זה כבר לא הגיוני
שאני ארקוד עם מישהו שנמוך ממני בראש אבל למה זה צריך להיות עכשיו?

"אני
מניח שאתם כבר יודעים למה כינסתי אתכם. אתם כולכם עולים שנה הבאה לכיתה ט' ואתם
כבר לא אפרוחים, אתם נעורים. רובם אמנם גדולים מכם בשנה שנתיים אבל הם יקבלו אתכם
בזרועות פתוחות. אני רוצה שתבואו ותהיו פתוחים ותנסו להשתלב. בגלל שזה מעבר די חד
וקשה אז אנחנו ניתן לזה תקופת ניסיון. במשך החודש הראשון אני רוצה שתבואו לחזרות
של האפרוחים ושל הנעורים. תהיו חלק משתי הלהקות ואחרי החגים תעברו סופית לנעורים. אני
מאמין בכל אחד ואחת מכם ויודע שתצליח להשתלב יפה בלהקה."

הלכתי
מהשיחה ישירות למים. הרבה מהרקדנים פנו אלי ושאלו אותי מה הוא רצה מאיתנו אבל לא
יכולתי לדבר. שתקתי. רציתי לבכות אבל הדמעות לא יצאו. מדהים איך שבתוך המים הכל
נהיה שקט. כל מה שאתה שומע זה את רחש הגלים ותזוזת המים. נשארתי שם כמה דקות
וכשיצאתי ראיתי את עומר ושירה בצד. סביבם היו כמה רקדנים מהנעורים שדיברו איתם
בלהיטות. שירה הייתה קרובה לחלק מהבנות ככה שהיא שמחה. כעסתי עליה באותו היום. איך
היא יכלה להיראות כל כך מאושרת? תולשים אותה מהלהקה שהיא רקדה בה כל כך הרבה שנים,
איך היא יכולה לבגוד ככה?

קלטתי את
אלון בזווית העין. "את בסדר?" הוא אמר.

"לא
ממש.."

"לא
נורא.. יהיה טוב. אין לך מה להיות עצובה, אנחנו עדיין נראה אותם בין החזרות"

"זה
לא אותו הדבר ואתה יודע את זה"

"אנחנו
נסתדר. בואי, חבל שנבזבז את השעות שנותרו לנו פה בלחשוב על מה שיקרה שנה הבאה.
אנחנו בחופש ואנחנו במימדיון. עלית כבר על האבובים?"

אלון הוא
אחד האנשים היחידים שמצליחים לעודד אותי בלהקה הזו. תמיד הוא ידע להסיט את תשומת
ליבי מהקושי ולכוון אותו לכיף ולשמחה. נפגשנו בשנה הראשונה של להקת האפרוחים.
למדנו ריקוד חדש ושמו אותנו בני זוג. הוא היה ילד שמנמן עם משקפיים והתקשה קצת עם
הצעדים.

"תגידי,
הבנת את הצעדים שהם הראו?"

"כן.
רוצה שאני אראה לך?"

"את
יכולה לנסות, אבל אני לא מבטיח לך שאני לא אדרוך עלייך או איפול. תנסי את לרקוד עם
שתי רגליים שמאליות"

באותה
החזרה הבנתי כמה שהוא מיוחד והוא הוכיח את עצמו גם בהמשך השנים. שבועיים אחרי זה
פגשנו את שירה ומאז היינו בלתי נפרדים. היא הייתה החברותית והקולנית מבינינו, אלון
היה החכם והנבון ואני הייתי השקטה והמנומסת. תמיד מקשיבה לבעיות של שירה
ולמחשבותיו של אלון. לפעמים הרגשתי אפילו בלתי נראית איתם אבל ידעתי שגם כשאני לא
מדברת, אלון מקשיב והוא הכיר אותי הכי טוב מכולם.

אחרי
השיחה וגם אחרי הניסיונות של אלון לעודד אותי לא יכולתי להישאר בפארק. חזרתי
הבייתה לבד ולקחתי את האופניים. זאת הדרך שלי להתנתק, לנסוע עם האופניים עד קצה
העיר ולחזור. כל פעם לנסוע דרך מקום אחר, להכיר כביש חדש ולמצוא נופים חדשים. הפעם
נסעתי דרך הפארק, דרך אלפי הילדים השמחים והצוחקים. היה לי עצוב, כי ידעתי שמהיום
הכול ישתנה. מה שלא ידעתי זה כמה שצדקתי.

ספטמבר
2010:

"היי
אלעד, מה נשמע? זאת סיון מהנעורים"

"סיוון!
מה שלומך?"

"בסדר..
סוג של.. רציתי להודיע לך שאני לא אגיע לחזרה היום"

"למה?
קרה משהו?"

"אממ..
אני חולה ולא מסוגלת לקום מהמיטה"

"אוקיי.
תרגישי טוב"

"תודה"

יצאתי
מהבית והלכתי לראות את עומר. הוא בדיוק חזר מחו"ל אחרי שלא ראיתי אותו חודש,
התגעגעתי. בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא לא הרגיש טוב, ידעתי שהנסיעה הזו הייתה
טעות. הגעתי לדלת ודפקתי, אף אחד לא ענה לי. דפקתי שוב ואז שמעתי צעדים. פתאום היה
בום חזק על הריצפה.

"עומר!
עומר, הכל בסדר? עומר!"

שתי דקות
אחרי זה הוא פתח לי את הדלת עם קרח על הראש.

"עומר!
אתה נורמלי? איפה ההורים שלך? מה קרה? התעלפת?"

"אני
בסדר, סתם מעדתי. מה שלומך? התגעגעתי אלייך"

הוא קירב
אותי אליו ונתן לי נשיקה ארוכה. כמה שהתגעגעתי לנשיקות שלו.

"אני
בסדר.. יש היום חזרה אתה יודע"

"כן...
כבר דיברתי עם אלעד. המצאתי לו איזה תירוץ על אירוע משפחתי"

"אתה
יודע שתהיה חייב לספר לו את האמת בשלב מסוים. הוא צריך לדעת מזה.."

"אני
יודע אני יודע. אני אספר לו עוד השבוע, מבטיח"

"טוב.
עכשיו בוא ניכנס אני רוצה שתספר לי הכול על הטיול. בכמה מדינות היית, איפה טיילת
והכי חשוב- מה קנית לי??"

עומר
גיחך. אני יכולה לראות שכואב לו כבר לצחוק. ראיתי שהוא מתאמץ מאוד אבל בסוף הוא
הצליח להוציא לי איזה חיוך קטן.

"אני
אוהב אותך את יודעת?"

"אוי
תפסיק אתה עוד תגרום לי להסמיק"

"באמת
סיוון, את בכלל לא מבינה כמה שאת עוזרת לי לעבור את זה"

"ואני
אמשיך לעזור לך רק אם תספר לאלעד"

"בסדר".

פרק 3-
אלון

אפריל
2008:

אלעד
הכריז שהוא מלמד סולו חדש. זה דואט, בן ובת, והוא מתאר את הקשר בין בני זוג טריים.
ישר הסתכלתי על סיוון לראות את תגובתה. מאז המעבר ללהקת הנעורים היא מתדרדרת. היא
כבר לא שורות ראשונות, היא העלתה מעט במשקל ותמיד יש לה מבט עצוב בעיניים. היא
החברה הכי טובה שלי וקשה לי לראות אותה ככה. ראיתי שהיא קצת אבודה אז באתי לגשת
אליה. אבל לפני שהספקתי שירה כבר תפסה אותי.

"ברור
לך שאתה רוקד איתי, כן?"

"אממ
אני.. אולי.. אממ לא סגור על עצמי"

"אני
לא מקבלת לא כתשובה. ניפגש אצלי מחר ונעבוד על זה"

"אממ..
אוקיי"

כשהגעתי
לסיוון עומר היה לידה. בזמן האחרון אני רואה אותם הרבה ביחד. יכול להיות שמתפתח
ביניהם משהו? לא... לא יכול להיות. סיוון היא שקטה ומופנמת כזו, היא צנועה וכנה.
עומר הוא סנוב, מתנשא והוא עשיר, מה שהופך אותו מיד לשוויצר לא מהעולם הזה. למה
שהם ידברו בכלל? אני לא יכול פשוט לתת לו להשפיע עליה ככה. זאת סיוון, סיוון שלי.

"היי
חברה, כבר החלטתם עם מי אתם מתאמנים לסולו?"

"את
האמת שבדיוק קבענו שנעשה אותו ביחד" אמר עומר "למה מה קרה? נטשו אותך
לבד?"

"לא
אני רוקד עם שירה"

"יפה
לך. עכשיו תסלח לנו" והם הלכו.

הסתכלתי
על סיוון. היא תקעה בי את עיניה המלוכסנות מעט ומבטה העמוק. הייתי יכול להישבע
שהיא מתחננת אליי שאעזור לה. אבל היא סימנה בראשה לא. כלומר, היא לא רוצה שאני
אבוא? אני לא מבין אותה..

כל החזרה
בחנתי אותם. שירה קצת התעצבנה עלי אבל הנחתי לה להיות. עומר לא הפסיק לגעת בסיוון.
הם היו דבוקים כל החזרה כאילו הם חברים שנים. פעם ראשונה שהוא בכלל מדבר איתה. מי
הוא בכלל? בסוף החזרה הצלחתי לתפוס את סיוון לבד.

"תגידי
מה הולך?"

"עם
מה?"

"מה
פתאום את ועומר דבוקים ככה?"

"מה
קרה אלון? אתה מקנא פתאום?" היא צחקה עלי

"אני
דואג לך זה הכל"

"אין
לך מה לדאוג לי. אני בסדר"

"תיזהרי
סיוון, הוא עוד יכול לפגוע בך"

"אלון,
אם מישהו יפגע במישהו זה אני בו, לא הוא בי"

"מה
זאת אומרת?"

פתאום
שירה קפצה עליי מאחור.

"היי
בן זוג! היי סיוון! מה הולך?"

"היי
שירה, היית מדהימה היום" סיוון אמרה

"אוי
תודה! היה לי בן זוג מעלף"

"כן,
אלון הוא הטוב ביותר. אני חייבת ללכת.. נדבר מחר?"

"בטח!
ביי סיוון! אז אתה גם חושב שהייתי טובה היום?"

"אממ..
מה?"

"אלון
מה יש לך? תתרכז בי דקה!"

"אני
מצטער אני פשוט לא כאן. תגידי את שמת לב שעומר וסיוון היו דבוקים כל החזרה?"

"כן,
נראה לך שמתפתח ביניהם משהו? הם כאלה חמודים!"

"לא
נראה לי. את חושבת?"

"לא
יודעת הם היו צמודים רצח, אבל מה זה משנה עכשיו?"

"לא
משנה"

"אז
אלון.. חשבתי אולי ניפגש מחר לעבוד על הדואט. מה אתה אומר?"

"אממ..
בטח. אני גם כבר חייב לזוז. נדבר מחר"

"ביי
אלון, חלומות פז".

אשמח לתגובות