תעודת בגרות

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 8,9 מסתכלת לשמיים במבט מתחנן. לא פעם הם שברו לי את האף,פתחו לי את השפה,

ניפצו לי משקפיים שרסיסיהם עדיין בוודאי מפוזרים בארונות הגבוהים בחדר השינה של הורי. 

"ילדות" קשה לסכם ילדות כשהייתי מקבלת מכות נוראיות כי היו רבים איתי,מציקים לי,לועגים לי,למוצא שלי,למראה הבובה שהיה לי. 

הרסו אותי,הוציאו ממני כל סימן לתמימות,לילדות,לתקווה. הייתי מקבלת מכות באופן קבוע ע"י אימא שלי,אבא שלי שהיה יושב עלי תוך כדי

שהוא לבוש בתחתונים בלבד. והשיא הגיע כשדוד שלי התערב וגם הוא היה מוריד לי סטירות ומפיל אותי על הריצפה כאילו הייתי מינימום

אחד הפושעים המבוקשים או מחבל, משיג גבול וכו'.

-

"זה נראה זוועה" , אני ממלמלת לעצמי תוך כדי שאני בוהה בסדר הדברים. 

 אני כותבת את האמת הקשה שלי,את הסיפור הלא-מצונזר וגם כאן אני נופלת?

הייתכן שבתחום בו אני מציבה לעצמי רף גבוה כ"כ אני מרשה לעצמי להיכשל?

אז נתחיל מהתחלה.

חוויתי אין ספור ריבים,עם פרחות,עם ערסים,עם ילדים קטנים (גילאי היסודי) 

 הייתי העולה החדשה שכולם אוהבים כ"כ לשנוא. הייתי מודל לשמצה, לפגיעה,

למכות. הייתי הולכת לבית ספר בהרגשה שאין לי לאן לחזור. בכל פעם שהייתי חוזרת

הביתה חבולה/עצובה/עצבנית (תגובות נורמליות ביחס למה שהיו עושים לי בשגרה)

 הייתי מקבלת גם מכות מאימא שלי, בטענה "את לא מתנהגת מספיק טוב" ," למה את לא כמו כולם?"

 "את מוזרה,מכוערת,עלובה" 

הייתי מחפשת מקלט בין מכה למכה, בורחת לחדר או משתדלת לבקש סליחה על כלום, 

לעיתים על כך שהייתי מסוגלת להגן על עצמי ולהחזיר בחזרה,לפחות בקללות או בצעקות צורמות. 

"נו באמת מי מצפה בכלל שאני יענה בשקט ובשלווה אחרי דבר כזה?" אני מאשרת לעצמי,ומאבדת 

את רגשות האשמה. "אולי באמת הייתי אשמה?" לא! קל וחומר שלא! ילדה בת 8, לא חשוב מה "המעשה-הנוראי" 

אותו היא ביצעה לא ראויה למכה, אפילו לא לכזאת בטוסיק. שום דבר,לא מצדיק "לא חינוך" ולא אף דרך "לרסן"

תעשו לי טובה,אישה בת 30 צריכה לרסן ילדה בת 8? זה נשמע למישהו הגיוני? ואולי אבא שלי היה צריך להרביץ לי כשהוא 

לבוש בתחתונים מאיים עלי,כל האף שלי דם והוא ממשיך לקלל אותי,לירוק עלי,ולקרוא לי זונה. 

שנים הייתי חייה בתחושה הזאת שאולי זה ככה,ואולי באמת אני הבעייתית,אבל זה לא. 

היום כשאני בת 21, אימא שלי עדיין חושבת שהיא יכולה לנהל את חיי, להגיד לי מה נכון ומה לא, 

להיכנס לי לפרטי פרטים בכל תחום,להתנהג מגעיל לחברות שלי,להטיח בי כמה "אני מסכנה,עלובה,מטומטמת" 

שלא ייצא ממני כלום,שהיא עדיין לא מאמינה ולא מבינה איך הצבא מחזיק אותי. "צריך לדפוק לך את הראש בקיר מצד לצד,על הדעות 

שלך!" היא הוגה בכל גרונה. "תקבלי סרטן הפה" היא מברכת. 

שנים של התעללות שלא מסתיימות. בגיל 17,קיבלתי מכות ליד חברה שלי,הייתי בחזיה,בשירותים ואבא שלי הרביץ לי. 

היא מיהרה להזמין משטרה,לקחו אותי מהבית,והחזירו אותי כעבור כמה שעות למרות שהתחננתי לא לחזור,פחדתי מהתוצאות.

יאמר לזכותה של משטרת ישראל, הם הצליחו להרתיע, וכבר כמה שנים שלא סבלתי מהמכות,עד היום. 

עכשיו,דקות לפני כתיבת הפוסט קיבלתי מכות מאימא שלי ומאחיה. 

הוא צעק לי באוזן משך אותי מרגליי על הריצפה, ובעט בי. אבא שלי,שתפקידו 

היה "להפריד" הצטרף להמולה ואיים שברגע שאני יתקשר למשטרה אני מחוסלת,

ואין לי בית לחזור אליו. "תודה רבה,אני גם לא רוצה!" רציתי למחות. אני רק רוצה לשמור 

על הדברים שלי,על הציוד שלי בחדר,והחדר ננעל רק מבפנים כך שאין דרך לנעול או לפתוח מבחוץ. 

אז עכשיו אני יושבת כמו עכבר בתוך מחילה בחדר שלי,נעולה,שומעת מוזיקה בקול גבוה כדי לטשטש את הבכי,

ולהראות "שאני ממשיכה בשיגרה" הפאלפון נלקח ממני באכזריות בכדי שאני לא יוכל להתקשר לאף גורם. 

ואני מנסה להשתלט על הדמעות שהפכו את העיניים שלי לזוג פצצות מתקתקות שכואבות,נפוחות ונראות זוועה. 

ככה אימא שלי רוצה שאני ייראה - מושפלת,מוזנחת. 

אני כ"כ רוצה ללמד אותם לקח,להזמין משטרה,לערב גורמים חיצוניים,

אני לא מסוגלת לחשוב על זה שהם ממשיכים לעשות בי מה שהם רוצים! 

שבגללם כנראה שיש לי הפרעת אישיות גבולית,וגם עכשיו תוך כדי שאני מנסה לכתוב, 

אני מגלה שאני כבר לא כותבת כמו שאני מציבה לעצמי. כלומר,הרף שלי גבוה, וזה נראה יותר מידי חובבני. 

אבל ברגעים אלו,כשהמוות שוב מגיח בפינה ומציע את עסקת חיו "חופש,ליברטאד,פרידום" אני מרגישה איך 

אני יוכל להתמודד עם עוד כישלון "לא - נורא - אני לא במצב של לחשוב" אני מסננת לעצמי. 

פשוט נשבר לי להיות שק אגרוף,נמאס לי להיות המשחק שלהם!

אני כ"כ רוצה לעבור לגור לבד,בגיל 21, מותר לי להרגיש עצמאית. 

חבל שאימא שלי לא הפילה אותי.כ"כ חבל.