יצרתי חומה אפילו בפני עצמי. אני כבר לא מצליחה לבכות, עם כל הרצון וכמות העצב.

פעם, הייתי מתמלאת דמעות מכל שטות. היום, אני מנהלת עם עצמי ריבים על רמת האדישות שלי כלפי דברים. דברים באמת קשים, ואני לא בוכה. אני לא רגילה לזה, אני ממש צריכה לבכות לשחרר הכל.

ידיד טוב שלי עכשיו עזב לחו''ל. כמות האהבה שהרעיפו עליו, וכמות האנשים שהוא באמת נכנס להם ללב, היא עצומה.

כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב המון. אני פעם ראשונה בחיי, מרגישה פשוט.. לבד. יש לי שלוש חברות באמת טובות, אחת מהן היא קצת עסוקה בעצמה יותר ולא תמיד פנויה להקשיב לי, אחת מהן טיפה רחוקה ממני כרגע והשלישית באמת מקשיבה לי תמיד. אבל בכל זאת, זה גורם לי לתהות אם אי פעם אני אעזוב את המקום בו אני גרה כרגע, אם אני אחסר למישהו ויתגעגעו אליי.

אם מישהו ישב ויגיד "וואי, היא חסרה פה." או "איזה חבל שהיא לא פה כרגע" על סיטואציה מסוימת. אני מרגישה חסרת תועלת, לא חשובה. הייתי שלושה ימים עכשיו בצפון. שמתי את הפלאפון על שקט ותקעתי אותו עמוק בתיק. האמת? לא הרגשתי חיסרון כלשהו. היו מלא שיחות שלא נענו וסמסים, אבל מאנשים ששיחה איתם תהיה:

 - "הלו?"

- "את יוצאת?"

- "לא."

- "למה?"

- "אני לא יכולה."

- "טוב. ביי"

אני לא חושבת שאם אני אסע יכתבו לי את אותם דברים שכתבו לאותו ידיד שעזב.

הדברים שאני כותבת פה, לא נאמרים מקנאה. אני מפרגנת לו את כל האהבה שמגיעה לו, הוא ילד מדהים.

יש לי באמת המון חברים. אבל חברויות מזדמנות כאלה. אין לי הרבה חברים אמיתיים, אנשים שאני אבטח בהם לא משנה מה. אנשים שאני יודעת שיעשו בשבילי הכל, ושיודעים שזה הדדי. אני לא אדם שיוצר חברויות כאלה, חברויות אמיתיות.

אני מרגישה לבד, אני מרגישה שאני והגוף שלי לא הולכים ביחד, אני לא מרגישה נוח בתוך הגוף שלי. כאבי בטן, ראש וגרון חוזרים ומעצבנים אותי. אני חושבת שזה מלחץ. לא ישנתי טוב כבר מלא זמן. רק בשלושה ימים האחרונים. אבל פה? השינה שלי קטועה וחסרת מנוחה. שינה שאם מישהו לוחש אני אתעורר. אני יכולה "לישון" ככה שעות, אבל לקום עייפה כאילו לא ישנתי בכלל. פשוט שינה גרועה.

אני ממש צריכה לבכות..

אני ניצבת מול המראה, בוחנת היטב את גופי. מסתכלת פרט פרט, איבר איבר, כדי לא לפספס שום דבר.

דמעה זולגת מעיני. כיצד יכול להיות שהפכתי לכזאת שמנה? אחת שלא משנה מה היא תעשה, הכפלים יצוצו, הג'ינס האהוב עליה לא יסגר והחולצות הצמודות שפעם לבשה נראות על גופה כאילו עומדות להתפוצץ.

אני רוצה ידיים דקות ורזות, בלי כנפיים של שמן.

אני רוצה בטן שטוחה ורזה, ואז, כשאני אשב, אני לא אצטרך להסתיר את בטני עם ידיים כל הזמן, אלא אוכל לשבת ולהתגאות שאין לי אף לא כפל אחד.

אני רוצה רגליים דקות שלא יתחכחו זו בזו בכל צעד שאני פוסעת.

אני רוצה שהסנטר הזה יעלם ומהר, ואני לא אצטרך ללכת זקוף כל הזמן מפחד הפימה.

אני רוצה להרגיש טוב בתוך הגוף שלי, לא לבכות כל פעם כשאני צריכה להתלבש.

זה נהיה מלחמה בשבילי למצוא בגדים, זה נהיה מאבק כשאין לי מה ללבוש. הרי מחברות כבר אני לא יכולה לקחת בגדים, הכל קטן. או צמוד מדי ומאד לא מחמיא.

אני לא קניתי ג'ינס כבר חצי שנה בערך, אני לא אוהבת ללכת לחנות ולהיאבק בתא מדידה.

אני שונאת למדוד 25, ואז לגלות שאני כבר 26. זה היה אז, היום אני בטוח כבר 28.

אני רוצה לא לאכול, לעשות ספורט,להקיא. אני אעשה הכל, אבל הכל רק כדי להרגיש טוב עם הגוף שלי. שיפסיקו להגיד לי שאני "מלאה" או "יפה בפנים". כי אפילו יפה בפנים אני לא. אני מתעבת את הגוף שלי, אני מתעבת את הפרצוף שלי, אני מתעבת את מי שאני.

אם רק הייתם יכולים להבין את רמת השנאה שלי כלפי עצמי, הייתי שמחה.

אז, באמת הייתם קולטים את גודל הנזק שנגרם.

א נ י   ש ו נ א ת   א ו ת ך   ח ת י כ ת   פ ר ה   ש מ נ ה .

And again I feel like I'm really lame. I'm huge. I'm a huge piece of fat.

I want to cry, to scream, to keel my self for being such an ugly person. JEULOSY is the name of the game I'm playing. I hate myself; I prefer being a flower then living my life.

Ok, my life is not that bad. I surrounded in people who really loves me, and giving me the best time ever. It's just me. Me, me, me.

All the time just food, food, food. Such a cow.

I hate the way I look, the way I behave and the way I'm being so selfish and rood.

I hate it when my friend's clothes don't fit, it to small, obviously. I feel ridicules. I feel clumsy and useless. I know I'm not being myself because I can't tell people what I really think. I'm coward, phony. Nobody knows the real me. I'm lying even to my mother. The worst part is that I don’t know why. That's me, stupid.

I think I need a psychiatrist.