| 3/2008
מכתב התאבדות? לי לא משנה
קטע מאוד חזק שאהבתי לשמוע ישר אחרי מסע כומתה מתיש לאור זריחה על הר. חלק אומרים שזה מכתב התאבדות של חייל אבל כנירא זה רק דרך למשוך צומיא. בתור חייל קרבי אני יכול להעיד שזאת ההרגשה הכללית. אי אפשר היה לנסח יותר טוב ( טוב אולי כן ).
לאלמונית.
איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש....
איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש למישהו אחר?
איך אפשר להסביר לך, לתאר מצב, להסביר את האי צדק שאני חש?
למה ג'ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות מהר.
למה כשאני מגיע הבייתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה נחמד,
אתה מקסים, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש חודשיים, ואחכה לאדון
שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה, והאפשרויות פתוחות בפניי."
ועוד שבת עברה.
למה שהתגייסנו, לחבר'ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות, ופתאום נשארנו כולנו לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?!
אני יושב פה ב- X, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף אט אט למטה, ואני
רועד, אבל הלב... הלב קר יותר, כי כשאני שוכב פה, את מתהפכת במיטה החמה
והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות, (לבד או עם אהוב), ולא חושבת על כלום, לא
יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור, ומתים לעצום את
העיניים...
לישון...
ששומרים עלייך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה.
כשאני בגל"ב או באבוקה, עם נשק, עם אפוד, קסדה והרבה כעס בלב.
איך להסביר לך?
הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה, כשאני בא הבייתה ומספר על היתקלות
ועל הפחד וההתרגשות, אתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית
החדשה. כשאני סופר אבנים שפוגעים לי בג'יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות
ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ שנת 2002, ובעיתונות כותבים על
חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ בסימטאות וילד בן 10, מקלל את האמא
והאחות, מתאר איך הוא יזיין אותן מ- א' ועד ת'.
ואני נגנב. כשאני בקסטינה ורואה את נוף שרואים בחו"ל, אך אני רוצה
לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה.
כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה, אני קורא בעיתון איך מסיבות
אידאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה, רמאללה,
ג'נין, כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה
השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציונים".
אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל? הם לא מבינים איפה הם
חיים, הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש
רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי צדק!!
אנשים חכמים אמרו פעם, "מי שלא עובד בערב שבת, לא אוכל בשבת." אין
להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים
וסימטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אחר כך כשנשכב במיטה עם החברה, ונרגיש
שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו, והם אלה ששומרים עלינו, בגלל מציאות
מזדיינת שנראית אבודה. אני חייב לשמור על אמא אהובה, על אבא על אחים, על
אחיות קטנות, חברים וחברות, כן, אני גאה!! אני לוחם!!
לפני חודש וחצי הגעתי הבייתה, ואחותי כתבה לי מכתב, ונתנה לי אותו עם
שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט, "תודה רבה." היא בסך הכל בת 8, והיא
מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו.
ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח, הייתי גם מזיל דמעה, כי בשבילה אני כאן נמצא!!
אנחנו רוצים, וצריכים מילה טובה!! לא דורשים משכורת, לא רוצים מכונית צמודה, ולא חופשות בחו"ל, רק מילה טובה!!
רק מילה טובה שנדע שאומה שלמה עומדת מאחורינו, שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו קרבי.
שכל דבר קשה יהפוך לקל, כי בשבילך הכל נעשה מולדת אהובה!
אולי זה נשמע "קיטשי". וסתם כאילו אנחנו מזיינים ת'שכל, אך גם היום,
יש מי שחושבים ומרגישים כך, תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
