ואולי אני פשוט רוצה מקום שבו אני אוכל להרגיש בבית, באנונימיות. באנונימיות בבית. וכבר אין...

חיפשתי מקום חדש, בית חדש, אפילו אוהל... אבל המשפט שראיתי שוב ושוב מול העיניים, התברר מרגע לרגע כנכון - פייסבוק הרג את הבלוגספירה.

ואין בזה כדי להוריד מהערך של הבלוגים הקיימים היום, או הקהילה שעדיין קיימת, אבל להצטרף עכשיו? פתאום זה קשה. זה כבר לא בית גדול וחם ומזמין, זה כבר משהו אחר. המונח "הבלוגספירה" היה בעבורי משהו... משהו מדהים. והיום אני לא בטוחה אם הוא קיים.

ואולי פשוט רציתי בית. באנונימיות. בית באנונימיות. זה הכל-

נכנסתי כדי למחוק את הבלוג.

לשמור את הפוסטים. להכניס לאיזו תיקייה בתוך תיקייה בתוך תיקייה.

ולמחוק.

כי פתאום הייתי צריכה לכתוב, והרגשתי שזה כבר לא המקום. ובכלל, כבר תקופה מקננת בי המחשבה להוריד את תכני הבלוג מהאוויר. אבל לא יודעת... לא יכולתי.

ואולי זה נכון... כי דוגרי, כל אחד יכול להגיע לכאן, להבין, לקרוא, להסתכל ולראות מה יש בתוך הנפש שלי. לא מתאים לי. לא רוצה לחלוק את החיים שלי  עם כולם, לא את החיים היום ולא את מה שהיה בעבר. אבל.. נכנסתי, ופתאום נהיה לי עצוב, ופתאום ראיתי את ההעיצוב, ואת הדברים שכתבתי בפעם האחרונה, ואת הסמיילים שהוספתי למסך העריכה, ופתאום... פתאום קצת קשה לי למחוק.

אז אולי אני אמחק את הבלוג, אולי לא, אולי אני אפתח בלוג חדש, הרבה אולי-ים. מאוד בא לי לכתוב כאן, לחזור ולהיות פה. אבל... יש המון דברים שבא לי להשאיר מאחור. בנתיים, נחכה ונראה.