טוב, אני אבין אם אני לא אקבל בכלל תגובות על זה. אני בכלל לא בטוחה אם אני מפרסמת את זה כדי שמישהו יקרא. אני מניחה שאני סתם צריכה להשתפך. תהיו חופשיים ללכת מפה אם אתם רוצים, כי זה הולך להיות ממש ארוך.......... TT_TT
אני פשוט מאוד מדוכאת בזמן האחרון, וזאת כנראה דרך להוציא את זה, אז נו מילא. רק אל תצפו שאני אכתוב משהו קשה באמת. אני לא במצב נורא, אלא פשוט חסרת כח סיבולת............
מי מאיתנו בכלל היה אומר שזה כל כך נורא? רוב האנשים היו שמחים מזה אפילו XD
אני באמת רוצה להוציא את זה החוצה, ומי יודע, אולי זה אפילו יעזור לי. אבל אני לא אדם פתוח, ולכן אני תמיד כותבת הקדמות חסרות-טעם, כנראה כי אני מנסה להתחמק מהנושא. אבל ככה זה. אני כנראה מתביישת בזה שאני נהיית מדוכאת מכאלה שטויות ולא רוצה שאף אחד יידע מזה. אבל עובדה שאני כאן ומפרסמת פוסט, כי אני כן צריכה, איכשהוא, להוציא את זה החוצה.
......................................................
אני עדיין מתביישת בזה שאני בוכה על נושא כזה TT__TT
אוקיי.
מספיק הקדמות.
אז ככה. אני מתבכיינת כי אני מאוהבת במישהו מסויים כבר חצי שנה. אהבה ראשונה. זאת בטח לא נשמעת סיבה, הא? -_-
בהתחלה הוא דיבר איתי והכל, ואפילו חשבתי שיהיה לנו סיכויי להיות ביחד או משהו. אולי זה אפילו נחשב שהוא התחיל איתי. אבל אני ממש סתומה, ונראה לי שהעברתי את המסר הלא נכון. אבל קשה לי לשלוט בזה. בכל פעם שאני רואה אותו מתקרב, אני פשוט סופגת מין הלם כזה- פעימות לב וכל השטויות האלה. פשוט לא יכולה לומר או לעשות כלום. אבל יש לי הבעה כל כך מוזרה. אז בכל פעם שהוא דיבר אלי, או שלא עניתי בכלל (והרגשתי ממש נורא עם עצמי אחרי זה) או שאמרתי שטויות גמורות, שבטח גרמו לי להישמע ממש מגעילה (ואז דווקא שמחתי על אותן פעמים ששתקתי XD).
אחרי כמה זמן, הוא כבר לגמרי הפסיק לדבר איתי. לא שאני מאשימה אותו T_T יש לו סיבות טובות P:
וזה היה לפני....... הממ..... טוב, בערך בסוף דצמבר-תחילת ינואר. כשהוא סוף סוף התחיל להתעלם ממני, הייתי בטוחה שאני כבר פשוט אשכח אותו וזהו. אבל זה הרי לא מה שקרה ; - ;
והרגשות שלי דווקא התחזקו. זה כבר היה יותר מהידלקות. בדיוק היה לנו טיול באותה תקופה, ממש סוף מרץ. כל הנסיעה הייתי צריכה לסבול להסתכל עליו. וזה באמת היה סבל, לדעת שיכולתי להיות איתו, אבל במקום זה סתם הברחתי אותו X_X. וחוץ מזה, הוא גם ישב ליד מישהי. שישנה עליו כל הנסיעה, והם גם פלירטטו כל הזמן. ואחרי יומיים הם גם נהיו חברים XD. השבועיים שאחר-כך היו לי קצת קשים, אבל בערב של הוולנטיין כבר לא כל כך חשבתי על זה בתור משהו מדאיג. שכחתי לגמרי את כל הצרות האלה. לא הייתי צריכה לדאוג יותר אם להיות איתו או לא. ולא, שום דבר לא קרה בינינו. מה שקרה אפילו לא היה טוב. XD שברתי את הרגל................... לא כדאי לעסוק בספורט בזמן שחושבים על דברים אחרים.................. אז ישבתי חודשיים בבית. כבר מזמן לא ראיתי אותו ( למרות שהחברה שלו באה לבקר אותי פעם אחת, כי אנחנו באותה כיתה) וכבר הייתי בטוחה ששכחתי ממנו.
אם לומר את האמת, אני אפילו לא מאמינה באהבה שכזאת, והיה לי טוב לדעת שאני כבר לא אוהבת אותו. הרי אם לא הייתי אוהבת אותו, אפילו לא הייתי מדברת איתו בכלל, ולא נראה לי שהוא בכלל היה מעניין אותי. והרי זוגות כאלה לעולם לא נמצאים ביחד הרבה זמן. כשרגשות האהבה דועכים, נשאר רק מה שחשבת עליו בתור אדם, לא? ואז, להיות עם מישהו מתוך אהבה הרי אפילו לא שווה את זה. סתם מסיימים בסוף כמו ההורים שלי. בטח, שניהם אהבו אחד את השני. והתחתנו. ונולדתי. ואבא שתה והכה את אמא מול עייני. האין זו אהבה? ברור שכן. זה לפחות מה שנשאר ממנה, אחרי שכל הרגש נעלם.
זאת שטות מדעית כזאת- הורמונים שגורמים לך להרגיש מאוהב, אבל הם נעלמים אחרי שנה. ולכן אני לא מאמינה באהבות כאלה. אני מעדיפה לצאת עם חבר טוב שלי שאני לא מרגישה כלפיו כלום, מאשר עם מישהו שאני רק מאוהבת בו. אמנם יש בזה קצת סתירה, אבל זה די משתלם.
אבל התפלספות כזאת טובה רק לדיבורים. היא מעולם לא עמדה במבחן המציאות TT_TT.................
חזרתי לבית הספר כשנגמרה חופשת הפסח. ומה לעשות, גיליתי שלא שכחתי אותו. להיפך, משום מה נדמה לי שהרגשות שלי דווקא התחזקו. אני בעצמי לא מבינה את זה. זה כאילו................ אני אפילו לא רוצה להיות איתו (הוא ממש לא בנאדם רע, הוא פשוט.......לא אדם שהייתי מתחברת אליו כל כך XD), אבל כאילו משהו גורם לי לרצות את זה בכל זאת. משהו שאי אפשר לבחור. ואם מישהו יחשוב להזכיר גורל (כן, אני פונה אלייך יוריקו-צ'אן) אני אוריד לו את הראש.
אז זה יוצא די מוזר. כל פעם שאני רואה אותו, המחשבות שלי נשמעות בערך ככה:
(ציטוט של מחשבותיי משיעור תגבור בהיסטוריה, המורה אספה תלמידים מכל השכבה)
"אוף, תמות, תהרוג את עצמך, רק שאני לא אצטרך להרגיש ככה כלפיך (...) תתאבד, תברח מהארץ, תעזוב את בית ספר, פשוט תצא לי משדה הראייה!................הא? ממתי יש לו משקפי קריאה? ...ולמה הוא חייב להיראות כל כך טוב בהם?! XD אוף תמות כבר למה אתה חייב להתקיים!!!!!!!!!! בבקשה!!!!!! או שתתאבד או שתהרוג אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ........איזה שיער מהמם *DROOL*........... אוף XD לא רוצה לחשוב ככה!!! צא לי מהראש!!!!!!!!!!!!!!!! אידיוט, מפגר, סתום....................... (נגמרו לי הקללות) ......!!!!!!!!!!!! תעזוב אותי בשקט XD!!!!!!!! .......אף פעם לא ראיתי אותו עם החולצה הזאת...... היא נראית טוב עליו........ אוף, למה הלהבים שלי כל כך קהים?! (מדובר ב-4 ניסיונות ההתאבדות שנאלצתי לבטל(במשך השנתיים האחרונות) בגלל החלודה על הסכין היפנית שלי)אם לא תלך, אז פשוט תהרוג אותי!!!! או תדאג שמשהו אחר יהרוג אותי!!! ............אוף זה לא פייר שיש לו שיער ארוך יותר משלי XD..............." ............ו..עוד שטויות בסגנון. אני יודעת שהמחשבות שלי נשמעות מוזר. אני כנראה מפרסמת אותן בהנחה שאף אחד לא יגיע לחלק הזה XD ההשתפכויות שלי משעממות....................... ואם מישהו כן יגיע לפה, אז אני מקווה שלפחות תבינו מה עובר עליי -_-U.
ואני לא יודעת. אני בכל זאת לא רוצה להיות איתו, ומצד שני, הלב שלי לא מכתיב לי אף אפשרות אחרת. במובן מסויים, אני די תקועה בין פטיש לסדן, והם ממשיכים לסגור עליי.............
אני מניחה שלמדתי דבר אחד חשוב: רגשות לא פשוט נעלמים, ואי אפשר לשלוט בהם. ואי אפשר לבחור במי להתאהב...........XD אבל כן אפשר לבחור עם מי להיות, ועם מי לא. והתוצאות....? דיכאונות מממושכים............... בכי בלילות...(והרבה נזלת בבקרים XD)...........הרגשה נוראה בכל פעם שאני רואה אותו..................... ואין לי מושג מה לעשות.
אז אם מישהו קרא עד לכאן, כל הכבוד, באמת מגיע לך צל"ש................
ואם ככה........ זה יהיה יותר מדי אם אני אבקש עצה? O.O
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
