"...ואולי אני מנסה קשה מדי. העולם הזה מבלבל אותי, ואני ממש כבר לא יודעת. אם לא רוצים אותי פה, אז בסדר. אני מסכימה לזה. אני אלך. אסור? ולמה זה? הרי אתם לא רוצים אותי כאן? והבעיה היא בי, לא בכם, נכון? אז תנו לי לפתור אותה.
אבל לא. זה חוסר שפיות. וזה פשע. ואני צריכה תרופות פסיכיאטריות. אתם גוררים אותי לזה, ואז מאשימים אותי, במשהו שאתם גרמתם לי לעשות!..."
אבל לפחות כבר לא יורקים עליי ברחוב. ואין מבטים עויינים. הקטע למעלה הוא קטע מיומני, לפני שנתיים. מהפנימייה הקודמת שלי. לא באמת חשבתי על למות. הייתי רגילה. רגילה להיות שק איגרוף, רגילה להיות מצורעת. כבר למדתי לסבול בשקט כשמרביצים, לשתוק כשמקללים ומשפילים, להמשיך ללכת כשיורקים.
אבל זאת לא הבעיה.
בתחילת שנה שעברה, עברתי בית ספר. ולא היה אכפת לי אם ימשיכו להתעלל בי, כי אני כבר הייתי רגילה. בעשרות חברות שונות, תמיד הייתי שונה מהחברה. מנודה. אבל מנודה מרצון. לא רציתי להיות כמותם. אבל דווקא בבית הספר הזה, דווקא בחברה המסויימת הזאת - אני בבעיה הרבה יותר קשה, מבחינתי לפחות.
זה בסדר אם שונאים אותי כל אותם אנשים שאני בעצמי לא אוהבת. וזה בסדר אם לא מבינים אותי כל אותם אנשים שאני בעצמי לעולם לא אבין. אבל כאן, כאן ראיתי אנשים שהם..... שונים.
לא שונים בהרבה מהשאר, אני מניחה, אבל משהו בהם.... אין לי אפילו איך להגדיר את זה. היחס אליי, בפנימייתי החדשה, הוא באופן כללי שונה, אבל לא לזה התכוונתי. אני שמחה שבקבוצה שלי אנשים לא מתעללים בי יותר. אפילו מכבדים אותי קצת, למרות שאני בספק אם יש בכלל על מה. ומתעניינים בי.
הבעיה איתי, היא שאני לא ממש מתעניינת בהם. טוב, ז'תומרת, לא בכולם. יש כמה אנשים שכן, אבל בכללי, האנשים שמנסים להתקרב אליי הכי הרבה- החדר שלי למשל- רק מראים לי כמה הם לא מבינים אותי בכך. פחות משמנסים להבין, מנסים לשנות. או בכל אופן, כך אני מרגישה. החברה כבר לא מקיאה אותי מתוכה, אבל עכשיו היא מנסה לבלוע אותי.
וזה לא שאכפת לי להיות חלק מחברה. אני מניחה שאי שם, אני אפילו רוצה. אבל אני רוצה להיות בחברתם של אנשים שהם...... כמוני. והאם זה פשע לרצות להיות במקום שאליו אני שייכת?
במשך השנה שעברה עוד התרחקתי מהאנשים האלה, שניסו, כמעט בכוח, למשוך אותי אליהם. הכרתי מישהי, שלא הייתה ממש כמותם, ואפילו אהבתי להיות איתה, והיא הייתה חברתי הטובה ביותר. אני לא חושבת שאפשר היה להחשיב אותי לחלק מחברה כלשהיא. אבל השנה, כבר נגמר לי הכוח. החברה היחידה שהייתה לי, עזבה, כי נמאס לה מהפנימייה. אני לא מאשימה אותה- אני חושבת שהיא עשתה את הדבר הנכון. וכך, בעצם, נותרתי לבד.
הייתי רגילה לחשוב שאני בדדניקית. הייתי בטוחה שאני אסתדר. אבל אחרי שנה שלמה.... כבר התרגלתי שיש לי עם מי להיות. ולמרות שלפני כן חייתי שנים לבדי, אחרי פחות מחודש, הבדידות התחילה לאכול אותי מבפנים.
כי איתה הרגשתי, בכל זאת, שייכת. ואני חושבת שהתחלתי להתמכר להרגשת השייכות הזאת. והייתי זקוקה לזה, כמו לסם.
וכך, התחלתי לדבר עם אנשים אחרים. והתחלתי להסתובב איתם. נפתחתי לעולם, ונתתי להם לשנות אותי ככל שיחפצו. התחלתי לדבר כמותם, להתנהג כמותם. כמעט התחלתי להתלבש כמותם! [בעע].
אבל זה לא היה מספיק. וזה לא היה זה. ומשהו, משהו היה חסר. הרגשתי כמו מכור להרואין, שלא יכל להשיג את המנה היומית, וניסה להחליפה בעפר. לא רק שלא הרגשתי יותר שייכת, גם התחלתי לשנוא את עצמי. לשנוא את מה שהפכתי להיות.
אף אחד לא הבין אותי כמו שאני, ואף אחד גם לא רצה. הם מרגישים מרוצים למדי שהם הפכו אותי להיות חברותית ופתוחה יותר [לדעתם, ז'תומרת]. אבל במקום להרגיש מזה טוב, כמו שהם חושבים שאני מרגישה, רע לי יותר. רע לי, כי לא רק שאני משקרת להם, אני משקרת לעצמי. משקרת שלשם אני שייכת, ואני יודעת שאני לא.
ואני מרגישה שהבדידות שלי משתוללת בתוכי, שורטת הכל עם טפרים חדים כתער. אני לא רוצה להיות איתם, אבל קשה לי להיות לבד. כי שאני לבד, אני פשוט מתחילה לבכות.
אני לא יודעת איך נהפכתי להיות כל כך אימואית. איך נהפכתי מטיפוס אנטי-חברתי לסתם עוד יללנית שתלויה בחברה.
........... .
והפוסט הזה כבר הרבה יותר מדי ארוך, נכון?
ומי באמת קרא עד לכאן......?
עזבו. אני סתם עוד אימו בעולם הזה, ועוד מעט כבר לא בעולם הזה. ומה באמת כל זה כבר חשוב? איך בכלל כל זה יעזור לי, לפרסם את היללות שלי בבלוג באינטרנט.....?
XD
אני אפסיק עם זה עכשיו, ולכל מי שהגיע עד הלום, אז אני מצטערת שחירפנתי לכם ת'שכל.
יום טוב לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
