Here
?Dare you say 'goodbye' to everyone you know
?'Dare you tell them, 'sorry, away I want to go
?Can you be as grateful as to just get up and leave
.But you know very well that you don't want to be here
.And it's your choice
.You know you won't feel better if you'd stay
?why lie to yourself, fool everyone this way
.Silence, close your eyes. You don't want to hear
.And you know it very well - you don't want to be here
ולא, אני לא מדברת כאן על ניסיון התאבדות. זאת השראה אחרי overdose של האלבום "Pink Floyd, "The Wall.
האלבום הזה פשוט גרם לי לחשוב על חומה שאני בניתי פעם, כדי להסתגר מפני החברה, לברוח מההשפעה שלה. החומה שלי הגנה עליי במשך 11 שנה, עד שהתחילה להיסדק בשנה שעברה. ויש שאומרים שבניתי אותה לפני כן, אבל זה כבר לא שינה דבר, כאשר היא התמוטטה לגמרי, בתחילת השנה. התמוטטה מבפנים. והדבר הכי נורא, שפחדתי מפניו יותר מכל, קרה: מכרתי את עצמי לחברה.
למשך כל השנה, פשוט איבדתי את עצמי לגמרי. רדפתי אחרי חלומות לא שלי, סטיגמות מטופשות. נהייתי פוזאיסטית ממדרגה ראשונה, חשבתי את מה שהם הכתיבו לי לחשוב, חלמתי על מה שהם הכתיבו לי לחלום. נעצבתי קשות, אפילו בכיתי כשלא הצלחתי להשיג את הדברים האלה, שמעולם לא באמת עניינו אותי מלכתחילה. ואני שמחה ששמעתי את האלבום הזה, שדיבר על משהו שונה לחלוטין בתכליתו, אבל הזכיר לי דבר מאוד חשוב: את החומה שלי.
ועל זה בעצם כתבתי בשיר - האם עכשיו, אחרי שנקשרתי לכל הפוזות ולכל האנשים האלה, שלא באמת טוב לי איתם, שלא באמת היו החברים שלי, האם עכשיו אני יכולה לקום ולעזוב? ואני לא רוצה לומר להם יותר כלום, אף לא עוד מילה אחת, אבל האם אני יכולה פשוט לומר שאני לא רוצה להיות שם, איתם, יותר?
אני לא מדברת על החברים האמיתיים שלי, ורק אלוהים יודע כמה אני באמת זקוקה לאלה. אני מדברת על אנשים שלא מעוניינים לשמוע אף מילה ממני עצמי, אנשים שהרגילו אותי לשכוח מאותו באנדם שנהגתי לכנות 'אני'.
וזאת לא אשמתם, אני מניחה. לא הייתי צריכה לתת לחומה שלי ליפול ככה מולם. היו לי את החברים האמיתיים שלי, ובאמת שאני לא יודעת מה קרה. בכל אופן, לשמחתי, סוף סוף ירדתי מהפוזה של המטאל לפחות. מה כבר השגתי בזה? וזה גם לא שפריקים באמת התעניינו בי יותר כשלבשתי חולצות להקה ופנטגרמים, אז זה נראה מיותר.
ומי כל הזמן ניסה לשכנע אותי להשיג חבר? אני כבר אפילו לא זוכרת... אז הגעתי למקומות ממש לא נעימים בעקבות זה, AKA מחשבות אובדניות, ואני הרי מעולם לא ממש הייתי זקוקה לאחד כזה. והיה רע ונורא, ואני לא מבינה איך יכולתי להיפגע כל כך מהעובדה שלא הצלחתי להשיג חלום של מישהו אחר שמעולם לא רציתי בו מלכתחילה.
ולמה התחלתי לבלות כל כך הרבה במחששות? אם יש דבר אחד שאני לא סובלת יותר מכל, זה עשן, במיוחד עשן של סיגריות. לפחות הייתי עצמאית מספיק כדי לא לתת להם לגרום גם לי לעשן... אבל היי, זה לא שעישון פאסיבי טוב בהרבה.
לאט לאט, אני כבר אחזור להיות עצמי. אני אחזור לציור, כתיבה, נגינה, Goddamnit לפסנתר הארור הזה, אני סוף סוף אלמד לנגן עליו!!!!
נמאס לי לרדוף אחרי חלומות שלהם. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי בסופו של דבר בבית קטן במרכז, נשואה עם שני ילדים, ועובדת, אפילו אם זה יהיה באיזה משרד עורכי דין (או חברת היי-טק, אחרי הכל, מגמת מחשבים...). יש הרבה אנשים שהיו שמחים לחיים כאלה, אבל, MAN, אני ממש לא רוצה לחיות ככה!!! אני מעדיפה להיות הומלסית, להתפרנס ממופעי רחוב על האורגנית הישנה שלי!!
אבל זה בסדר. לפחות נגררתי רק למשך, אולי, שנה. פחות. תשעה חודשים לכל היותר. ועכשיו נולדתי מחדש, עם הבנה: אני לא אלך לשם יותר. ועכשיו אף אחד לא יוכל להאשים אותי על כך שאני לא נתתי לחברה צ'אנס - הייתי שם, ובחרתי מרצוני החופשי ללכת, וזה לא שאני לא התנסיתי.
אז ביי לך, חברה, ביי ביי סטיגמות. אני חוזרת להיות בדדניקית, מוזרה, מנודה, שק איגרוף.... מה שלא תרצו, אבל אני אהיה עצמי, ואני אהיה מאושרת, כי אני לעולם, לעולם, לא ארדוף יותר אחרי משהו שאני לא באמת רוצה, ולא אזניח את מה שאני כן רוצה. ואם למישהו יש בעיה עם זה שאני מעדיפה לשבת בחדר קטן, חנוק וריק ולנגן סונטות של היידן בשעות החופשיות שלי, במקום לבלות עם אנשים במחששה, אז חבל מאוד! כי לגבי, המחששה סגורה ,חנוקה וריקה הרבה יותר, כי בחדר המוזיקה, יש לי את הפסנתר. במחששות אין לי אף אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
