האביר על הסוס הלבן
.I
אז ריב קטן עם אמא. קצת צעקות. ולצאת מהבית. שום דבר שהוא נורא במיוחד. ואמא הרי לא אמרה כלום. ללכת, להישאר – זה כנראה במלא אותו הדבר בשבילה.
אני מניחה שאני בכל זאת קצת נסערת היום. ולמען האמת, זה בכלל לא קשור לאמא. משהו שהיה בבית ספר. או שגם לא. אני כבר אפילו לא בטוחה מה קרה.
זה מוזר שאני פשוט עוברת ככה בשכונה, במיוחד בשעה כזו. עם שכונה כמו שלי, מפחיד לצאת לאור היום, ועכשיו כבר אישון לילה. הכול כאן מלא באלכוהוליסטים, קלפטומנים ונרקומנים, שלא לדבר על אנסים. פורצים לבית כל שבוע, וגג הבניין שלנו מוצף בשורות על גבי שורות של בקבוקי באנגים ריקים. אמא אפילו אמרה שהיא ראתה פעם ילד בן 10 מזריק לעצמו משהו מתחת לבלוק. ולא, הוא לא סוכרתי. מבט אחד לעיניים שלו באותו הרגע היה מפריך את ההשערה הזאת.
ואני פשוט עוברת כאן, כאילו כלום. אני רק רוצה להתרחק מהמקום הזה כמה שיותר. לא מהשכונה. ואולי אני אפילו לא מדברת על הבית. אני רוצה להתרחק מכל העולם הזה.
אני עוברת ברחוב, ליד מגרש הכדורסל השכונתי. ושקט כל כך. והאמת היא, שלא שקט כאן בכלל. הילדים צועקים ומקללים אחד את השני. וכשחושבים על זה, בטח יהיה לרוב האנשים מוזר לשמוע ילדים כל כך קטנים משתמשים בשפה כזאת. בטח יראה מוזר, שהם בחוץ בשעה כזאת. ובעצם זה לא הגיוני. הם בדרך כלל מסתלקים באחת-עשרה. האם לא אמצע הלילה עכשיו? מה השעה בכלל?
הדבר היחיד שעונה לי הוא זעקות כאב שנשמעות אי שם מעבר לשיחים, וקול של חבטה חזקה. שוב פעם הולכים פה מכות. אבל זה לא יכול לומר לי דבר לגבי השעה.
ואני לא שומעת את כל זה. אני לא שומעת כלום. אני רק רוצה להמשיך ללכת, הרחק, הרחק מכאן. וכאן, בבועה הקטנה שבתוכה אני מחישה את פסיעותיי, שקט מאוד. ואני ממשיכה ללכת, ברחוב הריק. רחוב ריק, מלא באנשים ריקים עוד יותר. ואני הכי ריקה.
אורותיהם של פנסי הרחוב צורמים לעיניי. אני לא רוצה להיות כאן, חשופה ופגיעה. אני רוצה לברוח מתוך האור הזה. ואני אפילו לא יודעת לאן. לכל מקום, שבו לא יהיה האור המכאיב.
אני ממהרת יותר ויותר. עכשיו אני הולכת ליד כביש רחב, והפנסים בצד השני רחוקים יותר. לפחות עכשיו חלק מהפנסים הם רחוקים יותר, ויש לי קצת יותר מרווח ללכת. ואחד מהם מהבהב, ומשאיר לי הפוגות קטנות מהכאב, הפוגות של תקווה.
ועכשיו כבר אין פנסים בצד של הכביש שבו אני הולכת. הכביש ממשיך לשמאלי, ולצידי הימני יש רק שטח חולי, ומעבר לו, בית הקברות שלידו אני עוברת בכל פעם שאני צריכה לטייל עם הכלבה. המקום חשוך יותר, בגלל ריחוקו מפנסי הרחוב, והאפלה הזאת רווחת לי. אבל בכל זאת מגיע אור מהצד השני של הרחוב. אפילו את הפינה החשוכה ביותר הפנסים מאירים.
ועכשיו הרחוב באמת ריק. לא למשך זמן רב, כנראה. הרבה פעמים כשעברתי כאן ראיתי זקנים שתויים עוברים ברחוב.
בחודש שעבר איים עליי אחד מהם, ערבי, ואמר שידקור את הכלבה שלי אם לא אשכב איתו (במילים קצת יותר בוטות, כמובן). לא האמנתי לו שיש לו סכין, אז פשוט המשכתי ללכת באותו קצב מתון שבו הלכתי לפני כן. הכלבה נבחה בעצבנות, וניכר בקולה שהיא פחדה. אולי באמת הייתה לו סכין ואולי לא, אבל הוא הלך מאחוריי, ולא טרחתי להסתובב לבדוק. אני מניחה שלא היה לי אכפת. סירבתי להצעתו, ומיד הרגשתי את הרצועה מושכת את ידי בכל הכוח. הכלבה הפחדנית הזאת, ישר בורחת. ומאחר שהרצועה הסתבכה בידי ולא יכולתי להתירה, רצתי אחרי כלבתי.
אני מניחה שעד היום אני לא יודעת אם באמת הייתה לו סכין או לא. וזה לא באמת משנה. לא פגשתי בו שוב מאז. היו כמה פדופילים אחרים, אבל הם לא טרחו לאיים, ופשוט הלכו. ואני הרי במלא לא מציאה גדולה.
אבל עכשיו באמת אין כאן אף אחד. כעת שקט גם מבחוץ, אם מתעלמים מהאישה שצועקת משהו בביתה מעבר לרחוב, כנראה אל בעלה. עוד נישואין שכנראה הגיעו אל סופם.
אני מסתכלת לעבר בית הקברות הריק שוב. הוא בכל זאת חשוך יותר משאר הרחוב.... אבל הירח המלא מאיר מעליו, מלבין כל סדק קטן בקיר, ומעלים את כל הצללים.
ואז אני מסתובבת לכיוון השני. לשמאלי הרי יש, מאחורי כמה בניינים, שדות נטושים. ומשום מה, משהו כל כך מושך אותי ללכת לשם...
אבל אף פעם לא סטיתי מהמסלול לכיוון הזה. תמיד לקחתי את הכלבה לאותו כיוון קבוע, מסביב לבית הקברות וחזרה אל השכונה. ואם אני אלך לשם, ייקח לי הרבה יותר זמן לחזור. אמא הרי רגילה שאני הולכת, אבל בדרך כלל אני חוזרת הביתה אחרי הסיבוב הקבוע שלי, שעורך כחצי שעה.
אבל אני כל כך רוצה ללכת לשם, לברוח, הרחק מאורות העיר, מהמציאות שבה אני נאלצת לחיות. ומה כבר יקרה? אמא תחכה קצת? מגיע לה. מה אכפת לי בכלל אם היא מרשה לי ללכת או לא?
אני פונה אל כיוון הבתים האלה עכשיו, למרות שאני בכלל לא בטוחה אם אני רוצה להיכנס לשכונה הזאת. היא הרבה פחות מסוכנת מהשכונה שלי, אין בכלל מה להשוות, המקום הזה נראה ממש בטוח יחסית לבית, אבל התאורה בה חזקה במיוחד....
והאור צורב את עורי, ואני פשוט לא יכולה לעשות דבר, אלא להיכוות בו.
האפלה הרכה של המקום כאילו מרפאת את הפצעים שהאור השאיר. עכשיו אני מוגנת, מכוסה, מוסתרת. אפילו הירח המלא מתחבא בתוך ענן.
ועכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, האורות הרחוקים מנצנצים כמו כוכבים, אי שם, במקום שאני אמורה לקרוא לו בית. והם כבר כה רחוקים, שאני מרגישה שלחזור אליהם יהיה בדיוק כמו לנסות ולעלות אל הכוכבים שבשמיים.
עכשיו אני פשוט הולכת בשביל העפר, באמצע שום מקום. כל כך טוב לי כאן, באפלה. אני לא רוצה לחזור.
כאן, אני בטוחה, לגמרי לבדי, הרחק מהאור הנורא.
אבל אם לחשוב על זה עוד קצת, אני בוודאי לא היחידה שבורחת מאורות העיר. בעיקר בשכונות כמו שלנו, אני מניחה שאיתי נמצאים במקום לפחות עוד עשרה נרקומנים ושלושה שיכורים.
ואני ממשיכה ללכת. מנסה לבחור בדרכים שלא יובילו לשום מקור אור אחר, לכאב נוסף. וכבר עבר הרבה זמן. אולי אני צריכה לחזור הביתה.
אבל טוב לי כאן, באפלה. אני לא רוצה ללכת.
אני רחוקה לגמרי מן האורות עכשיו, אבל הירח יוצא מהענן שנם בו למשך הדקות הקודמות. העולם מלבין, ואני מתקשה לראות את הסביבה. ולמרות שאני לא רואה דבר מסביבי, אני יודעת שכל מה שסביבי עכשיו, רואה אותי בבירור.
זה די מבהיל, אני מניחה. ואני לא רוצה לבלוט. לא כאן. אם יש כאן מישהו, זה כבר לא יכול להיות טוב.
אני הולכת מהר יותר עכשיו, מחפשת גבעה או שיח להתחבא בהם, למרות שאני יודעת היטב שייתכן שכבר יש מישהו אחר שמתחבא שם, ומשום מה, אני בטוחה שהוא לא כל כך ידידותי.
ריח חריף של עשן עולה באוויר. אני לא יכולה לסבול עשן. וזה די מוזר, כי אני הרי תמיד יושבת במחששות בבית הספר כשחבריי מעשנים. אבל אני מניחה שזו העובדה הקטנה הזו שמונעת ממני לעשן גם כן, וגורמת לי להסתובב כמו שבשבת כנגד כיוון הרווח.
ואלה לא המחששות הפתטיות של בית הספר – כאן, מותק, לא מעשנים סיגריות.
אני עדיין תוהה מאיפה הגיע הריח, אבל למרות שבדקתי את כל הסביבה, אין כאן זכר לאיש, וגם לא למקור העשן. ואולי אני פשוט לא רואה אותם, תחת אור הירח החיוור.
טוב, עכשיו אני כבר באמת לא רוצה להישאר כאן חשופה. ולמזלי, בדיוק מולי ישנה גבעה קטנה, שאם יושבים מתחתיה, ניתן להסתר אפילו מהירח.
האפלה הזו כה מרגיעה.... כמו שמיכה, שגורמת לך לשכוח את כל הדאגות. למרות שאם חושבים על זה, כאן יש הרבה יותר דברים לדאוג מפניהם.
.II
ואת גם מרגישה מוגנת, נכון? ולא ייתכן שאת היחידה שכל כך רוצה להסתתר הלילה. את חושבת שאולי עוד מישהו יבוא לכאן, רק עוד מישהו, כמוך? ימצא אותך? ומה, את רוצה להתחיל לחפש נושא לשיחה?
ואני מבטיחה לך שאם יבוא לכאן מישהו, הוא לא יהיה אביר על סוס לבן, ולא נווד מסתורי שישיר לך סרנאדה לאור הירח. תחשבי על זה. אם באמת יש מישהו כמוך אי שם, הוא בוודאי ינסה למצוא פתרון למצוקה שלו. ותשימי את עצמך בצד לרגע, כי את יודעת שלא כולם נרתעים מעשן, ואין הרבה שאינם יכולים לשאת את טעמו של האלכוהול. אם יש שם מישהו במצבך, הוא בוודאי כבר ניסה כל תחליף לאושר שרק קיים, כי מי לא רוצה להיות מאושר?
ותשימי את עצמך במקומו. אותו הפחד מפני האור המזוויע. רק שהפעם, תחשבי שאת לא סתם בורחת מאורות הפנסים הללו. את על הרואין כרגע, ואת אפילו לא זוכרת מה כל כך הבהיל אותך, אבל את רצה כל עוד נשמתך בך. בורחת מאותם אורות, שאת מרגישה כסכינים בגבך, אשר נשלפות החוצה כל כמה צעדים, ונתקעות בחזרה כשאת ליד הפנס הבא.
ועכשיו את בורחת אל מחוץ לשכונה, אבל בית הקברות מוקף באותו אור עמום אשר גורם לך לצמרמורות של כאב. את רצה בכל כוחך אל עבר השדות הנטושים, שאת יודעת שבהם תהיי בטוחה. את נושמת לרווחה, כי סוף כל סוף נמלטת מאותן מפלצות נוראות ואכזריות.
אבל פתאום, בעלטה, את רואה צורה לא מזוהית, מפלצת נוספת, ולכי תדעי מה היא תעשה לך. והיא יושבת מתחת לגבעה, אורבת לך, בוחנת אותך, מצפה לרגע המתאים להתנפל על הטרף.
ואת יודעת שהעולם מלא במפלצות תוקפניות לכל כיוון שאליו רק תפני, ולכן את זקוקה למשהו שיגרום לך להרגיש מוגנת. אבל הלהב שתשתמשי בו הפעם לא יהיה להב גילוח, חומד. אלה אולי יגנו עלייך מהתמודדות עם הכאב שלך עצמך, אבל כשהאויב הוא חיצוני, את יודעת שאת צריכה משהו רציני יותר, כמו סכין או אולר. ועכשיו את יודעת שכדי להיות בטוחה, סופית, את רק צריכה לשלוף אותו ולשפד את היצור שעומד מולך, וממתין לך בכיליון עיניים, מוכן להתנפל.
ועכשיו תחזרי להיות עצמך, יושבת לך מתחת לגבעה ותוהה אם יש אי שם עוד מישהו שמרגיש כמוך. וכל מה שאת מספיקה לראות הוא צל חיוור, נע במהירות כלפייך. ולפני שאת מספיקה בכלל להגיב, את כבר שוכבת על הקרקע, מדממת למוות.
.III
אני לא יודעת כמה זמן אני כבר יושבת כאן, וחושבת על אותו מסומם מסכן, שלא רצה דבר מלבד הרגשה של אושר וביטחון. אני מניחה שדי הרבה, כי הירח כבר עקף את הגבעה והוא זורח עליי בכל אורו. הוא יודע שאני לא צריכה להיות כאן. הוא בא כדי להחזיר אותי הביתה, לאורות התופת.
אני לבדי, עיוורת כמעט, ומודגשת לאורו של ירח קר וחסר התחשבות, חשופה לכל התקפה שרק תעלה על דעתם של הנמצאים במקום.
אני מניחה שהגיע הזמן ללכת, למרות שאני כל כך לא רוצה לחזור אל לעיר. ופנסי הרחוב צורבים אותי שוב ושוב כשאני עושה את דרכי חזרה.
וכאן, ליד נחל השפכים הזה, יש קיצור דרך הביתה. והוא מאוד מפתה, כי אין ולו פנס תאורה אחד בחלקו הפנימי. וזה ברור שבדיוק שם אני הולכת, מתחמקת מהאור ודוחה את הקץ.
ואת האמת – לא זכרתי את הבניין הנטוש הזה, שעומד כאן. וכבר די מאוחר, אבל כאן בפנים, הירח לא יתפוס אותי. החלונות, או לפחות הפתחים בקיר שאפשר לפרש ככאלו, נמוכים מדי. כאן אני אוכל להישאר, רק עוד מעט, לבדי.
והוא לא ידע, הוא לא ידע שנשארתי כאן, ויפסיק לרדוף אחרי. אני אתיישב כאן, אבל רק למספר דקות. כשילך, אוכל ללכת הביתה בשקט.
.IV
ואת הרי ידעת שגם לכאן הם באים, נכון? הרי ברור לך שהירח הבריח גם אותם משם. וזאת הייתה טעות מצידך, שנשארת כאן בכלל. ואולי זאת הייתה טעות שיצאת מהבית מלכתחילה.
אבל עכשיו זה כבר לא חשוב. עכשיו כשאת שוכבת כאן ומתבוסת בדמך, זה כבר לא משנה. ואולי אין לך על מה להתחרט.
הוא כנראה רק היה שתוי מעט, מבוהל מהעובדה שמישהו נמצא במקום הסודי שלו. ואת כנראה נראית לו כאותה מפלצת שסיפרתי לך עליה קודם לכן, אחרת לא היה דוקר אותך.
ואת באמת לא ממש מצטערת על שיצאת היום. ליבך אמנם שלו כעת, אבל באופן יותר מילולי מאשר בהקשר הרגיל של הביטוי. ולמרות שזה לא ממש כמו באגדות, האביר שלך על הסוס הלבן כן הציל אותך בסופו של דבר, גאל אותך מייסוריי חייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
