| 2/2008
 ...וירוווושליייייים.
[או: אירועים חברתיים ונפלאות הטכנולוגיה המודרנית]
סיכום סופ"ש-
שישי, 06:30 בבוקר: יציאה מהבית, כולי מעיל ותיק ליומיים. מזמן לא יצאתי מהבית בשעות כאלה.
קר בחוץ, ו164 לעבודה מבושש לבוא.
שישי, 13:00 בצהריים: ואני יוצא מהמשרת שקוצרה במיוחד בשבילי [וכאן המקום להכינס תודה עצומה לארקדי, הבכיר מהעבודה, שהפך עולמות כדי שאוכל לנסוע לירושלים לסוף השבוע. מי יתן ושמו יושר לנצח באולמות האינסופיים של ואלהלה] וניגש לתפוס אוטובוס לארלוזרוב ומשם לירושלים.
בדרך דיברתי עם שועלתי האדמונית והיא הסבירה לי בדיוק איך אני מגיע אליה מהתחנה המרכזית. לשאלתה אם לא אעדיף לקחת אוטובוס ולחסוך לעצמי את הניווטים עניתי ב"חלילה! האל הטוב מצא לנכון לחנון אותי בזוג רגליים, יהא זה עלבון וחילול קודש שלא להשתמש בהן."
שישי, 14:45 בצהריים: ירושלים. שלג! חי זקני, שכחתי כמה אני אוהב שלג. יש משהו בלבן-לבן הזה שישר עושה שמח ומעלה מחשבות על ממותות שמתרוצצות בקור הזה [אגב, שקר וכזב. לא היה כל-כך קר בירושלים]. כמה דקות בשירותים של של התחנה המרכזית הוקדשו למי פה, דיאודורנט ואירגון מחדש של הרעמה. פגישה ראשונה עם המשפחה, צריך להשאיר רושם חיובי. ביורדי מן האוטובוס, התברר לי שאבוי! שכחתי את הוראות ההגעה אל מאורת השועלה! וכי מה אעשה? ובכן, יכולתי להתקשר אליה ולשאול שוב, אבל משהו ברוח ההרפתקנות הכה-לא-אופיינית-לי שאפפה את כל הנסיעה הזאת גרם לי לחפש אופציה... מעניינת יותר.
כאן נכנס היופי שבטכנולוגיה המודרנית. כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם, הקס מכיל בתוכו את האופציה הנפלאה של התחברות לרשת אלחוטית. הלכתי קצת באחד הרחובות עד שתפסתי רשת לא מאובטחת, גלשתי לי לE-map, הקלדתי את הכתובות והרי זה פלא, מפה מפורטת שמראה לי בדיוק את הדרך שאני צריך לעשות. תודה לכם, אלי הWI-FI.
שישי, 15:20 [כי בכל זאת הלכתי קצת לאיבוד]: עומד אל מול דלת הבית שלה. החלק הזה תמיד מפחיד אותי, הפגישה הראשונה עם המשפחה. בראש הרצתי את מה שאני כבר יודע רק כדי לגלות שמדובר בכמעט כלום. ובכן, זו הנקודה שמבדילה את הגברים מהעככברים, וכרומוזום Y זה לא משהו שניתן להתעלם ממנו כל כך בקלות- אזרתי אומץ והנה אני בפנים. אחרי כל ההפחדות ששמעתי ואלו שדמיינתי לעצמי מסתבר שהשד לא נורא כל כך, הוא אמנם אדום ומקורנן ונושף אש, אבל גם מנומס ושומר את אפו מחוץ לעניינים אישיים. ארוחת שישי אפילו עברה בצורה חיובית, ולהפתעת כל מי שמכיר אותי, הצלחתי להימנע מבדיחות באשדוטאורג ומההומור לא הולם שאני נוטה להשתמש בו.
בערב קיימתי את הבטחתי, וישבנו שנינו לראות "ספרות זולה" מכורבלים תחת שמיכה בסלון. התגעגעתי לזה, לביחד. לדבר שטותי כמו להחזיק לה את היד בזמן סרט. לעובדה שכשהיא מניחה את הראש שלה על הכתף שלי, והראש שלי נשען על שלה, עולה בי הצמרמורת אתה תיארתי פעם בתור "התחושה הטובה ביותר בעולם".
שישי, סביבות חצות הלילה, לא זכורה לי שעה: לילה, לישון. מיטה. מחובקים. אני מתוודה בפניה שאני מתאמן כבר כמה ימים על לישון מחובק עם הכרית, ומחייך כשהיא צוחקת. כל-כך הרבה זמן עבר. בלילה אחד סיפרתי לה יותר על עצמי משסיפרתי לכל אדם אחר במשך הרבה זמן. בלילה אחד היא סיפרה לי פרטים על עצמה ברמה בה לא חלק איתי אף אחד אף פעם.
שבת בבוקר, חלאס עם הדקדקנות לגבי שעות: שנינו שוכבים במיטה, אחד ליד השני, שנינו מודעים לזה שצריך לקום, לשנינו אין שום כוונה לעשות את זה. במקום זה, אנחנו קוראים כל אחד ספר אחר של פראצ'ט וחולקים אחד עם השני אנקדוטות מוצלחות מהספרים שלו.
אני רוצה לחדד את הנקודה הספציפית הזאת.
פראצ'ט. במיטה. בשבת בבוקר. אני והג'ינג'ית, הבחורה שזרקה לי ציטוטי באשדוטאורג במשך הערב הקודם, קוראים פראצ'ט וצוחקים יחד.
אני חושב שאורפרט ניסח את זה בצורה הכי טובה, כמה שעות מאוחר יותר, כשסיפרתי לו:
"Face it, tiger, you just hit the jackpot!"
שבת בצהריים, סביבות השעה אחת: יש לה עבודה לעשות. אוף. צבא ארור, לא נותן לה שקט גם ברגילה. אני יודע שזו בחירה שלה לדחות את העבודה להיום כדי שיהיה לה שבוע מעט יותר שפוי, אבל הרבה יותר כיף להאשים את צה"ל. אם זה טוב מספיק בשביל וינוגרד, זה טוב מספיק בשבילי. פרידה שמתארכת, נדבר בהמשך השבוע ונראה מתי נפגשים. בסוף השבוע היא תבוא לנסציונה, למסיבה שתתואר בהמשך.
טלפון לנמי, קובע להיפגש איתה ועם יובל ליד האוניברסיטה לטיול קצר ברחובות ירושלים. הוראות דרך והליכה.
זו נקודה שאני מעוניין לעצור בה, ולהדגיש מחשבה שעברה בדעתי בזמן אותה ההליכה בירושלים: לעזאזל עם העיר הארורה הזאת. המקום הזה דורש עיצוב מחדש, עדיף ע"י גודזילה. מה קרה ללבנות עיר שטוחה, בגריד אנושי? למה כל העליות וירידות והפיתולים והרחובות הצרים והאנשים שמתעקשים לתת הוראות סותרות לשאלה הפשוטה של "איפה רחוב הגיא?" בסוף מסתבר שבדרך לא דרך מצאתי עצמי מול האוניברסיטה. חבל, זו היתה יכולה להיות הזדמנות מעולה לנסות את שיטת הניווט של דירק ג'נטלי: "אני מוצא מישהו שנראה כאילו הוא יודע לאן הוא הולך, ועוקב אחריו. לרוב זה לא מביא אותי למקום אליו תיכננתי להגיע, אלא למקום בו אני צריך להיות". טוב, נו, יהיו עוד סופי שבוע, עוד מקומות לנווט בהם.
שבת בצהריים, 15:00 [בערך, אל תתפסו אותי במילה]: דירת הסטודנטים של יובל, קיל ביל 2 בדיוידי, המבורגרים בטייק-אוואי מאחד משני המקומות היחידים בירושלים שכופרים מספיק כדי לעשות משלוחים בשבת. אני אוהב את קיל ביל על שני חלקיו. יש שיתמרמרו על חוסר האיזון בין שני החלקים, על החשיבות העצמית של הסרט, ולכל אלה אומר דבר אחד- meh. הסרט מוצלח מאוד לטעמי, והצורה המועדפת עלי היא צפיה בשני החלקים גב-גל-גב, the way god intended it to be.
אחרי הסרט- הביתה. אוטובוס עם נמי לתחנה מרכזית, משם לרחובות והביתה.
בערב יצאנו לאטמוס לבירה, שם סגרנו כמה פרטים בנוגע לשישי.
all-in-all, נהנתי בסוף השבוע הזה כמו שלא נהנתי הרבה זמן. אז הבית שלה לא נבנה לאנשים בגובה שלי [מה שהפך את המקלחת למשעשעת ומאתגרת במיוחד]. אז התברברתי קצת בירושלים. כל זה מתגמד מול הכיף שהיה לי איתה. כמו שהיא לחשה לי, רגע לפני שנרדמנו: "אל תדאג. יהיה בסדר."
***
and now, for something completely different.
מחרתיים חוזר לו הצרפתון מארצות הברית והקור. הוא מביא עימו שלל חוויות, שלל סיפורים ובתקווה, שלל וויסקי.
פודל ויורז טרולי נוסעים לאסוף אותו מנתב"ג בבוקר ולפי התכנית, נבלה איתו את היום ונשמור שלא ירדם. לאזן ג'ט לג זו כלבה רצינית, אומרים.
והיום יש למורן [פרווה, לא ציצים] יומולדת. 23. שייא-אללה, כמה שהזמן עובר. אני באמת מכיר אותו מאז שנולדתי. "גדלנו יחד" זו לא קלישאה במקרה הזה. ופתאום הוא בן 23, וזה נשמע כל כך מבוגר. קצת מפחיד. ופתאום זה יהיה אוניברסיטה ועבודה אמיתית ואלוהים יודע מה.
אז בכדי לציין את שני המאורעות האלה, חוגגים! מייל נשלח לחשודים הרגילים, עם כמה תוספות חשובות, כמובן.
והיא תגיע. כמה נפלא!
שבוע טוב, חברים. הכי חשוב- שמרו על ראש מעל המים.
***עדכון***
יכוליות גשם בשישי בערב. חרבנא.
טוב, נו. מקסימום- צ'יליקון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
