אני לא יודעת למה.. אבל אני חושבת שזה שוב קורה..
אני רואה בה משהו שדומה לי, איך שהייתי בעבר, ולא יכולה לסבול את זה. זה דוחה ומעצבן אותי.
אני יודעת שאני נורא שונאת את הילדותיות שבי.. אבל אף פעם לא חשבתי שאם אני אראה אותה באחרים אני אשנא אותה כלכך.. אדחה אותה.. אראה בה באיזשהו מקום חלק ממני, ואשנא את זה. כי אני לא הכי מתה על עצמי בסה"כ.
וזה כאילו משתלט, כאילו מחלחל לכל מי שהיא יכולה להיות, שלא דומה לי. הורס את מה שעוד יכולתי להעריך, או לתת לעצמי להיפתח ולהסכים ליכולת להכיר, בלי לנדות אותה מהחיים שלי בדרך הרכה שלי. אם אפשר לקרוא לזה 'רכה'.
היא עושה לי כאבי ראש, וכל פעם שהיא מדברת אלי, או שמדברים איתי עליה, זה עושה לי תחושה מוזרה כזאת.. ועצבים מתונים. כי אני מנסה לקבל אותה, אחרי הכל.
אני אוהבת את העובדה שיש לי עבר, גם אם אני לא אוהבת אותו. גם אם זה לא משהו שצריך ואפשר להתגאות בו. אני אוהבת לראות שלמדתי, שהשתנתי, שהתפתחתי באיזשהו מובן.. אבל נגעלת מהילדותיות, מכל הדברים שניסיתי להעלים מעצמי מאז ומתמיד.
אבל אני אוהבת את העבר שלי בתור משהו רחוק, זיכרון, או מחשבה. ולא כשמנופפים לי איתו מול הפרצוף ומראים לי עד כמה פתטית ומעצבנת וקרצייה הייתי. אז אני מקצינה אותה, יכול להיות. כי אני לא אוהבת לראות בה משהו ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
