ירח שלי נושק לירח שלך.

אני אוכלת לאט

וקוראת מהר

אני מחייכת הרבה, צוחקת מעט

אני הולכת יותר, נוסעת פחות

השינויים שחלו בי הם דרסטיים, מקצה לקצה.

הכל כל כך שונה.

מה ששנת ט' יכולה לעולל לבן אדם..

***

יכולתי לעמוד שם ולחבק אותה שעות, שוב ושוב, וזה לא היה נותן לי כלום.

בדיעבד, אני לא זוכרת את זה ממש. אני רק זוכרת את החיוך שלה ואת המשפט "אני אוהבת אותך", נשיקה מהירה ולפתע היא כבר לא הייתה לידי.

לא הספקתי לעכל כלום. לא הספקתי לקלוט שום דבר. הרגש זה מה שנשאר.

לא חשבתי על זה גם אחרי, אולי בגלל שזה היה כל כך חסר משמעות. אולי בגלל שהיא כבר לא מה שהיא הייתה בשבילי פעם.

הנוכחות שלה הפריעה לי קצת.. במיוחד העובדה שאני יושבת 10 מטר ממנה והיא לא מבחינה בי. זה הפריע לי במיוחד. זה תמיד היה ככה, הרצון שלי ליחס ממנה. אפילו שלום. ושנאתי אותו, מאז ומתמיד וגם עכשיו.

וברגע שהיא הייתה לידי,  היא הייתה כלום. התרוצצה לה בין אנשים, חייכה הרבה, צחקה בשקט ובעיקר, לא היוותה שום דבר משמעותי. רק עוד רגע חולף.

העובדה שאני נתקעת על זה כל כך זה בגלל שלדעתי, אני מוכת הלם מהתמורות שחלו בי השנה.

היא הייתה פעם הכל, איך זה שבתוך זמן יחסית קצר כל כך היא הפכה לכלום שכזה?

דברים משתנים. במקרה הזה אני רואה בזה דבר טוב.