טיטולים והעיר הקטנה - בקצה מערב

בימיו של ביבי נתניהו כראש ממשלה, היה מאוד נפוץ להשמיץ את ה"אליטות" - מעין ישות ערטילאית ונתעבת, שכללה בתוכה, בין היתר, גם את תת-הקבוצות אשכנזים, עשירים ואקדמאים. כיום כבר כמעט שפס המושג הנ”ל מהשיח הציבורי, בעיקר מפני שלאחר מאמצים רבים טואטאו האליטות לשוליים, והמלחמה על דמותה של מדינת ישראל הוכרעה - ה“אליטות" הפסידו. אבל מי ניצח? דומה שניתן לתת סימנים במנצחים: אלו שקובעים את הטון כיום, אלו שמשמיעים את קולם ברמה בכל מקום, החל מהטוקבקיסטים באינטרנט וכלה בנבחרי העם. אבטיפוס מושלם הינה הדמות בטוניקה השחורה ובפן בצבע חציל, הלא היא האחת והמלהומה, מרגלית צנעני בשבתה כשופטת בתוכנית "כוכב נולד". וזה לא שיש לנו משהו נגד הגברת צנעני, להיפך, כן יש לנו משהו נגדה. השתתפותה בכוכב נולד אפשרה לה להציג את מרגול האמיתית, זו שמעבר לחיקוי ב"ארץ נהדרת": לכאורה, אשה חיובית, סימפטית ונחרצת, אולם דמיינו לכם עם שלם המורכב ממרגולינות, ויש לנו בעיה חמורה.

הבעיה הראשונה היא חוסר גמישות מחשבתית, והיצמדות עיקשת לקונספציות ישנות ומוטעות. לדוגמא, זה שישראלה אסגו שרה יפה באודישן הראשון שלה, ושבו החליטה מרגלית שישראלה היא הפייבוריטית שלה באופן די מופגן, לא אומר שהיא תמשיך לשיר יפה בהמשך התחרות. אולם מרגע שהתקבלה האקסיומה, לא אשה כמרגול תשנה את דעתה. תאמרו, מה כאן הבעיה? חישבו על מאות אלפי הליכודניקים מהשכבות החלשות, שהמשיכו להצביע לליכוד באופן עיקש גם לאחר שממשלות הליכוד עשו כל שביכולתן לפגוע בדיוק בשכבות אלו. בואו נתערב ששוב יתפלק למרגול "ישראלה" גם עכשיו כשהגברת כבר לא בין המתמודדים, או לחילופין נוכל לשמוע בקרוב שוב את מי משרינו האמיצים משחרר את הפנינה "לשטח את הכפרים" גם כשברור שזה לא מוביל בסופו של דבר לתוצאות הרצויות; חוסר הרצון או חוסר היכולת להכיר בטעויות הוא תכונה מסוכנת מאוד.

שנית, הבינוניות שבעת-הרצון שכבר אינה מתביישת בעצמה. הגברת צנעני חושפת בפנינו מדי פעם עד כמה היא נמצאת מחוץ למילייה התרבותי שלה. זה קורה בדרך כלל כשמאיה רוטמן ה"אינדי-פולקיסטית" או ג'קו ה"רוקיסט”, סיימו לשיר ומחכים לגזר דינה המלומד. מרגול לא כל כך מבינה במוזיקת רוק, או פופ, או כל דבר שחורג מהמשולש חופני-דקלון-אביהו מדינה, אבל מנסה ביומרנות לזייף את זה, והתוצאה מביכה. היא אמנם יודעת לומר "רוק כבד”, "הבי מטאל” ואף מכירה להקה אחת שהצליחה קצת בשנות התשעים ("רד הוט צ'ילי פפרס") אבל לא קולטת שזה ממש לא אותו דבר. כולנו מתעלמים מזה, כי התרגלנו כבר להבליג על הבינוניות הזאת שפשטה בכל, לסלוח עליה, ואפילו, כמה חבל, להלל אותה בשם מולך ה”אותנטיות”. אם חושבים על זה, זה קצת עצוב, איך צייטגייסט של עם שלם הפכה בזמן די קצר מ"אויל מחריש – חכם ייחשב" ל"אני מדבר - משמע אני חושב".

הבעיה השלישית והחמורה מכולן היא חוסר סובלנות. הגברת צנעני נלחמת בחירוף-נפש על זכותה להביע את דעתה ("יקוב הדין את ההר, אני את שלי אומר"), אבל כמה מפתיע, היא פשוט לא מוכנה להשלים עם זכותם של אחרים לאותו הדבר בדיוק, ובמיוחד, רחמנא לצלן, כשלאחרים ההם יש דעות שונות משלה. מיד היא מתחילה להוכיח אותם בשצף-קצף, לצעוק עליהם כמה הם טועים, ובאופן כללי להתנהג כחברת כנסת מן המניין. באין ידע אמיתי, אין סובלנות, וכשאת הדיאלוג והשיחה מחליפות ההתלהמות והסיסמאות הנבובות – לאף אחד, אף פעם, אין סיכוי ללמוד משהו חדש מרעהו.

ומילה קטנה לסיום: התלהמות היא תכונה איומה. כיבוס המילה והכנסתה לשיח הציבורי עם קונוטציה חיובית ו"מגניבה" אולי צורמת קצת פחות מאשר צילום קליפ נגד אלימות יומיים אחרי שהכרזת "הם באים משנאה ולכן אנחנו ננצח", אבל בכל זאת, יש פה עניין עקרוני. המילון מגדיר התלהמות כ"התלהטות יצרים, הסתה, השתוללות"; זו רק מרגול פה, כנראה, שהתבלבלה עם "התלהבות".