טיטולים והעיר הקטנה - בקצה מערב

הפוסט הזה של דודינקה העיר בנו חשק לפרוש לפניכם מסכת זוועות אשר התרחשה בסתיו 2003, עת ארזנו כל מטלטלינו, נפרדנו בצער רב מכל חברינו, והתנתקנו מהכבלים – בברלין*.

(לא שזה אי-פעם יצא יפיפה, קורע לב וכואב בכיס כמו שלו, אבל הי, גם לאנדרדוגז יש זכות ביטוי. האו, האו, האו!).

בדירתנו הקטנה והאהובה שבקנסבק-שטראסה 18\19, רובע שרלוטנבורג, השתרענו על המיטה החשופה, מביטים בבהלה בחמישה מזוודות ותיקים. כל כך מעט נפח מכיל את כל חפצי השנה האחרונה. עוד מעט קט ונגיד זה לזו: זוכר איך ש...בברלין - אז... ונדבר על הכל בלשון עבר. זה יהיה עצוווווב כל כך. יחד עם זאת, בטן-חודש-שישי הענקית של קרי, והמחשבה על להראות אותה לכל המשפוחה הדומעת, דווקא עשתה נעים בלב, כך שזה היה חמוץ מתוק שכזה, ובעיקר מרגש מאוד.

שכבנו על המיטה, חיכינו. השעה שלוש בצהרים בוששה לבוא, אך משהגיעה קפצנו כנשוכי נחש. סיבוב זריז בדירה המרוקנת והנה אנחנו למטה, נותנים בפעם האחרונה מבט אוהב ברחוב השקט והיפה שלנו, בחנות הצעצועים המקסימה שמתחת לבית, עם חוט המנורות הצבעוניות שנמתח מקצה לקצה לרוחב חלון הראווה, והנה הפונדק רוזלינדה, עם ניחוח הבראטוורסט וריח מתוק של קנמון שנמהלים זה בזה, והנה העצים הגבוהים שעלעליהם התחילו להאדים.

לא היתה אף מונית באופק. בכלל לא העלינו על דעתנו להזמין מראש, והנה הדקות נוקפות ואף רכב לא בא. אחרי התייבשות מלחיצה, נלכדה מונית בקרן הרחוב. העמסנו עצמנו ומזוודותינו ובקשנו "קורצ-שטרק" לתחנה המרכזית צו. אלא שמה שאמור היה לקחת 5 דקות נסיעה, הפך ל 30 דקות של זחילה מענה. פקק אדירים השתרך ברחובות והסביר לנו בדרכו הגועלית למה היה לנו קשה לתפוס מונית ולמה כדאי לנו להתחיל להילחץ שנפספס את הטיסה. אחרי נצח קטן נעצרנו בתחנת האוטובוס המיוחלת. העמסנו במהרה את המזוודות על הקו לשדה התעופה, והתיישבנו.

אין תזוזה. האוטובוס שלנו איננו שונה ממאות הרכבים, שממתינים בפקק התנועה הבלתי אפשרי הזה. האשם נעוץ בהפגנה גדולה. המפגינים הם אנשים חסרי לב, שלא נותנים דעתם על שלפוחיות שתן עמוסות של נשים בהריון ולא מתחשבים באבות צעירים לעתיד שדואגים, וכתפיהם כבר דואבות.

באוטובוס התפתחה בין הממתינים שיחת ספקולציות בגרמנית מבודחת. קצת מנחמת אותנו, הקולקטיביות הזאת. הנערה היפה שיושבת ליד ביג מסתברת להיות דיילת שמאחרת למשמרת שלה בשדה התעופה. מכיוון שהתחבבה עליה התנפחת שמתחת לחולצתה של קרי, היא מרימה טלפון לאח"משית שלה ומוסרת את שמנו ומספרי הדרכון, מנתקת ומחייכת - "קיינה זורגה”, אל תדאגו. אם לאוטובוס היה מפרש, הרי שאנחת הרווחה שלנו היתה נושאת אותו מעלה מעלה באויר ומנחיתה את כולנו בדיוק ליד המטוס.

מכיוון שהזמן חולף, ואנשים מתחילים להרגיש את הקירות סוגרים עליהם, הרי שהאוטובוס מתחיל להתרוקן. בעצה אחת עם הדיילת חברתנו לצרה, אנחנו מחליטים לתפוס מונית יחדיו אל היעד הנכסף - שדה התעופה שונפלד. גוררים את כל הפקעלעך, הלכנו יחד כברת דרך אל המקום בו המכוניות כבר מצליחות לנסוע ועצרנו מונית. בתוך הרכב, אנחנו מוצאים את עצמנו נפעמים מהמהירות שבה אנחנו מתקרבים אל השדה ונמלאים נינוחות ושלווה. בהגיענו לשדה התברר שהנינוחות הקדימה את זמנה.

מקבל שם את פנינו מילואימניק בחרמונית עם M16 בהצלב, שכל תפקידו להפחיד את הבאים בשערי הטרמינל. הוא מבשר לנו שצריך ללכת די הרבה בכדי להגיע אל המטוס. וזאת מדוע? כיוון שישראל הרי היא יעד מסוכן! ויש להרחיק את מי שבחר לסכן נפשו ולטוס אליה, ולהקצות לו טרמינל משלו, במיקום נידח מאוד. גמענו את המרחק מהר ככל האפשר, כמעט רצים על המשטח הנע בשביל לחסוך זמן, דוחפים עגלות עמוסות מזוודות שהלכו ונהיו כבדות עם כל צעד. בהגיענו לדלפק הצ'ק-אין, עוד עינוי קטן התרגש עלינו. ידענו שנצטרך לשלם על המשקל העודף במטען, אך לא שיערנו שכל כך הרבה. דיילת הקרקע שקבלה אותנו נקבה ביבושת בסכום די מבהיל. לא היה איתנו כזה כסף במזומן. היא הציעה שנשאיר את המטען בברלין, אצל מכר. זה היה תסריט מאכזב מאוד מבחינתנו. גלגלי המוח טחנו עצמם עד דק. ברוב קולות הוחלט להדחיק את הבעיה ולהתקדם כאילו כלום לעמדת התשלום. מעשה שהיה נראה מטורף באותה עת הסתבר להיות הפתרון והישועה. הגזברית החביבה שקלה את מזודותינו, סימנה אותן בתגיות הזרחניות שלה, והצהירה על הסכום לתשלום - כרבע מהסכום שנקבה בו היבשושית! לא ממש היה ברור לנו מדוע הפחידה אותנו האשה רעת הלב ההיא אבל גם לא עצרנו לשאול שאלות קיטבג, בעיקר מקוצר הזמן. מעולם לא נפרדנו בכזה אושר מכסף.

מיד אח"כ, בתוך חלל ההמתנה הגבוה כבר הדהדו מילמוליהם העצבניים של הנוסעים. מה מסתבר? גם הטייס, כאחד האדם, נתקע בפקק ההפגנה, וכולנו מחכים רק לו. סנדביץ' גבנ"ץ, פיפי ומגזין אחד אחרי, כבר עלינו על המטוס עם כולם. רק כשהתיישבנו בכיסאותינו, התפנינו רגשית לחשוב על האיחור המהמם לטיסת הקונקשן. הרי כל כך ברור שנפספס אותה, מה יהא?! לאלוהים הפתרונים. שעה וקצת ארכה הטיסה לסכיפהול, אמסטרדם.

ושוב אותו הסרט הרע בו אנו מוצאים עצמנו רצים, רצים, רצים, מגיעים לגייט הכי מרוחק שיש, מקללים את "המצב הבטחוני" שבגללו אנחנו צריכים לרוץ לשער Z בערך. צוות הבורדינג כבר מאיץ בנו ממרחק: נו, מהר, מהר! הם ממלמלים שיש לנו מזל גדול שהאיחור של ברלין גרם לאיחור גם באמסטרדם, ואומרים גם שלא ננסה אפילו לחכות למטען שלנו בנחיתה בתל-אביב, כי הוא יגיע רק יום אחרי. לא שיכולנו לעשות משהו בעניין באותה עת, ולכן עלינו בהכנעה לטיסה לישראל וקרסנו על הכיסאות שלנו.

קרי מניחה את ראשה על מסעד הכסא הגבוה שמה ידיים חלושות על הבטן ובוהה בחלון. למטה התרוצצות של אנשים, משאיות קטנות של מטען מעמיסות אותו על סרט נע אל תוך לוע המטוס. על כולם עובר לילה מחורבן, ומכל עבר עולות טרוניות על ההפגנה הברלינאית הארורה ההיא. קרי מתהפנטת מהזחילה של המטען על הסרט הנע. פתאום היא מזהה את המזוודות שלנו ושמחה לראות שהן דווקא כן עולות אל בטן המטוס.

את שארית הטיסה העברנו בבחילה וסחרחורת מהמאמץ הגופני ומהלחץ שנבנו לנו בשרירים בשעות הארוכות שחלפו מאז שהתחיל מסלול המכשולים הזה.

מהנחיתה ועד הבית של אמא של קרי הכל עבר לנו בסלואו-מושן. לקחנו מונית משדה התעופה, כי לאף אחד לא היה דחוף להתעורר באמצע הלילה לבוא לאסוף אותנו מהשדה. על כביש מנומנם, בעיר ישנונית, בשעה ארבע בבוקר, נעמדו באמצע הכביש חבורה של נערים, הפשילו את מכנסיהם והראו לנו את התחת שלהם תוך כדי השתנקויות מטורפות. היינו קצת בהלם אם כי בעיקר משועשעים מקבלת הפנים, אבל מה שקרע אותנו מצחוק היה המשפט האלמותי של נהג המונית הגורילה, שניסה ספק להתנצל בשמם, ספק להסביר את התופעה. הוא הסתובב אלינו ובמחוות היד הכי ערסית שהוא יכל היה להפיק, פתח גרונו הצרוד ולחש: "זה השילוב של הטלביזיה והגררראס".

* לגבי השנה שהיתה שם - עוד בואו יבואו הפוסטים. אנחנו מחכים לגל נוסטלגיה גדול שיבוא וישטוף. בינתיים יש רק אדוות קלילות, אז זה לא יוצא.