טיטולים והעיר הקטנה - בקצה מערב

קרי

יאללה, קומי.

שניה.

נו, אנחנו מאחרות לסלון ז'ורז'ט!

את חושבת שז'ורז'ט תכעס?

כן. אני בטוחה שז'ורז'ט תכעס. יש לך דרישות מסובכות לתסרוקת של כלה. ז'ורז'ט צריכה הרבה זמן בשבילך.

תירגעי קצת, מתוקה, חיכינו ליום הזה המון זמן, קחי את זה באיזי.

את תקחי את זה באיזי, אני אשאר לי הטמפון הלחוץ, תודה. זו חלוקת התפקידים בינינו. זה עובד נפלא כבר שנים. למה לשנות?

וואטאבר. יאללה, יפיפיה, גם עלייך יש וואחאד פריזורה לבנות.

תגידי, את חושבת שזה "קורני", חתונה כפולה?

עוד פעם זה?

כן.

לא.

בטוח?

כן. אנחנו חולמות על זה רק מגן חובה, זוכרת?

על זה ועל הילדים שלנו שילכו ביחד לאותו הגן...

שתקי ותעזרי לי לקום, נו, ז'ורז'ט מחכה.

נבלה.

עשי, עשי קפה.

טוב בהמה. הכל בשבילך.

איזה מזל שאת כאן איתי היום. בחיים לא תהיה לי עוד חברה טובה כמוך.

כן. ממש שהחיינו וקיימנו לזמן הזה. למה איפה אני אהיה, פוסטמה?

לא יודעת, דברים קורים בחיים. היית יכולה גם למות לי מגידול במוח בגיל 23.

חחחח, נכון.

ביג

כשהייתי בן 16, ההורים שלי החליטו שהם עוזבים את הקיבוץ. הם ראו את זה כמובן מאליו שאני אצטרף אליהם לחיים חדשים בעיר הגדולה, אבל באופן מפתיע (ולגמרי OUT OF CHARACTER), החלטתי להישאר בקיבוץ בלעדיהם. אני כאן מגיל שלוש, אמרתי להם, כל החיים שלי כאן, וכל החברים שלי כאן. בייחוד שרון. הוא החבר הכי טוב שלי, אני לא יכול לעזוב אותו. איך תסתדר לבד, הם שאלו, ואני עניתי, אין בעיה, אני במילא גר לבד במגורי הנעורים, ואם אני ארצה קצת משפחתיות אני אלך לבית של שרון, הם יאמצו אותי לארוחות ערב שישי. שרון עוד מעט מתגייס לצבא, הם אמרו, לא תראה אותו כמעט. לא נורא, עניתי, עדיף מעט מכלום.

במהלך השנתיים שבאו אחר-כך, החברות שלי עם שרון התהדקה, נהיינו ממש כמו אחים, למרות שהוא לא בא הרבה למשק מהצבא. כולם ידעו שהוא בסיירת המובחרת, מלח הארץ, וכולם היו מאוד גאים בו, בייחוד אני. כשהגיע זמני להתגייס, שרון אמר לי שהוא דיבר עם מפקד היחידה והם רוצים שאני גם כן אצטרף. עברתי את הגיבוש, והטירונות, והגעתי לצוות של שרון. לא היה מאושר ממני בכל העולם, ונדמה לי שגם הוא היה גאה בי.

לאחר חודשיים, מצאנו את עצמנו מתאמנים בצאלים, ביחד עם שאר היחידה, על מתווה של מבצע מסובך בחוץ לארץ. הצוות שלנו היה אחראי על פריצה לחדר המשמר של הארמון וניטרול כל שומרי הראש. בום-בום-בום! תגיד, אמרתי לשרון, הטילים שנופלים פה מסביבנו אמורים לעשות כל כך הרבה רעש? אל תדאג, הוא השיב עם החיוך, תמיד עם החיוך המקסים שלו, זה טילי סרק, לא יקרה לנו כלום. עכשיו רוץ תגיד לצוות השני שסיימנו כאן. שניה, עניתי לו, אני עוד מסדר את המכשיר קשר, רוץ אתה. טוב, הוא ענה, והתרחק בריצה. 

בום-בום-בום!

אני מת.

במקומו.

* מחר יחלו לחגוג, ברחבי מקסיקו והקהילות המקסיקניות בארה"ב, את דיה דה לוס מוארטוס - יום המתים. זהו היום בו המתים חוזרים לבקר את קרוביהם וחבריהם, ועיקרו זכירת המתים וחגיגת הילדים, המסמלים את המשכיותם של החיים.