טיטולים והעיר הקטנה - בקצה מערב

הסבתות הגיעו לביקור. מזה שבועיים שאנו סובבים ברחובות ניו-יורק, דוגמים מוזיאונים (מומה רולזזז סופּרים!), ולוגמים תרבות, קפה וסנדביצ'י פסטרמה גיגנטיים תחת כל דלי רענן. אנו מקפידים לגרום לאמהותינו לשלם עבור הזכות לכתוש אותנו בביקורת על איך שאנחנו חיים, ולנצל אותן עד תום לצרכינו האישיים הבסיסיים, הלא הם בית קפה (סוויט-מליסה ברח' קורט), מסעדה, סרט (דה דיפרטד, עם קאסט משובח הכולל את ג'ק ניקולסון, מאט דיימון, צ'רלי שין, מארק וולברג בניצוחו של ליאונרדו די-קפריו שנותן שם את הופעת חייו והשאיר אותנו עם פה פתוח והמון המון כבוד), מחזמר בברודווי (!) תוך מילמול המנטרה "זה עוד מעט נגמר" לעיתים תכופות ככל האפשר. הן מטריפות אותנו ברמות אבל לפחות יוצא לנו מזה קצת זמן איכות אחד עם השניה ללא זימזום מטריד תמידי הבוקע מהמאחורה של האוטו. שתי קושיות:

1. האם כל ההורים, כאשר הם מתקרבים לגיל 60, הופכים להיות ילדים חסרי ישע שצריכים אישור על כל צעד, ושיזמינו עבורם במסעדה ?

2. אם היינו במחזמר "שיקגו", שאמור להיות ה-דבר עכשיו בברודוויי, ולא נהנינו כל כך, האם זה אומר שברודוויי מתדרדרת או סתם שהסרט היה מעולה ויצר ציפיות לא ריאליות? האם כל הסרטים בסגנון מחזות-זמר בברודוויי נראים גדולים, נוצצים ומפוארים יותר מכל מה שבמה תוכל אי-פעם לייצר?

אתם כבר יודעים שאנחנו מגנט ידוענים מטורף, נכון? אז הנה עוד שני סלבים שעלו בחכתנו במשחקיית סידני'ז בטרייבקה, ועוד בכזה הרכב משפחתי מרשים, שלא יכולנו שלא לצלמם עד בוש. את שני ילדיהם הבלונדיניים לא טרחנו לצלם. מה לנו כי נבזבז פוטו אופס על שני זאטוטים משעממים, כשלמולנו ניצבים, במראה ה"השניה התגלגלתי מהמיטה ולא טרחתי לצחצח שיניים/להסתרק/להחליף פיג'מה", לא אחרים מאשר קרי ברדשואו ובעלה, אינספקטור גדג'ט (או בלום, מ"ביאליסטוק אנד בלום", אם תרצו).

ראשית, הנה הגנרלון הכוסון, בתספורתו הדנדשה א-לה-בראד פיט, מתנדנד לו באנונימיות על זברה תמימה.

כמה דקות לאחר מכן, הגנרל משפר עמדה (ומשדרג כלי רכב) לזוית תצפות נוחה יותר על הסלבית הכחושה והמקומטת (סתם, סתם, היא פצצה!#1) הלא היא שרה ג'סיקה פרקר, בפוזת "רק על עצמי לספר ידעתי" שלה.

בשלב הבא, מיסטר ביג עובר לאוטומט ומשחרר קליקים ממצלמתו הקטלנית כאחרון הפפרצי הנלוזים, שכן כעת גם מר ברודריק החצוף נדחף לו לפריים.

מתיו ברודריק, בהיותו זונת הצומי שהוא, קושר לעצמו שלושה בלונים כחולים לאוזן, לקול תשואות קהל הורי ילדי הגן ו"וויקנד-נאניז" היספניות לרוב.

ונסיים בסרטון שצילמנו זה לא מכבר אי-שם ברחובות מנהטן, בכיכובם של שלושה, אמנם אנונימיים קצת יותר מהזוג ברודריק-פארקר, אך מוכשרים לא פחות!

מוקדש למוש אהובתנו, ולכל מי שחש עצמו מדוכדך מהאפרוריות החוגגת בחוץ, גם אצלנו.