היום טעמנו את טעמו של החופש, והוא היה מתוק. כבר קרוב לשנה שלא יצאנו רק שנינו, באור יום, לטייל בעיר. תאבוננו גבר לאחר שיצאנו בשבועות האחרונים בארבעה ערבים שונים לבלות (מחזמר, סרט, בית קפה, סרט), הכל בחסותה האדיבה של עמותת הסבתות השומרות שהתנחלה לנו בבית בחודש האחרון. אז היום, עלינו לשלב הבא: הברזה מושחתת מהעבודה (של ביג), פרידה קשה מהרודניסימה (של קרי), התעטפות בכל השכבות שמזג אויר רע וסוער מצריך, כניסה לאוטו ונסיעה לעבר האופק. היעד: בארנז&נובל, חנות הספרים הגדולה והוותיקה של ניו-יורק, שמזמן רצינו לבקר אבל בלתי אפשרי לעשות זאת ביחד עם גווארדיית הרודנים\ות שמשתרכת אחרינו לכל מקום. ובכן, היו שם קומות על גבי קומות של עץ חורקני מכוסה שטיח חמים, מדפי עץ עמוסים לעייפה בכל טוב לקראת החגים, פינות התבודדות לנישוק בן הזוג האהוב בינות לספרות היפה, ומחסור מוחלט בילדים קטנים שמושכים בשרוול כל הזמן ורוצים לשתות לאכול לצרוח להחליף חיתול לעלות על הידיים לרוץ ברחבי החנות ולזרוע הרס. התחבקנו מלא.
פעם לא הערכנו את הלבד שלנו. בברלין היינו רוב הזמן כל אחד בעבודתו לבד, וחלק מהזמן היינו לבד ביחד. זה היה ממש כיף. ספונטני. גחמני. בא לך סרט? כן, יאללה, מה מציג?. התעייפת אהובה? שאזמין מרכבה? לא. נמשיך למקום של הג'אז. זורמים, זורמים. לא עצרנו לחשוב לרגע כמה חלקה הזרימה, כמה שקטה, כמה רגועה, כמה הרבה אנחנו ישנים, כמה ארוכות המקלחות שלנו, כמה ספרים אנחנו קוראים, איך אנחנו בוחרים את הערוץ בטלביזיה.
מזמן מזמן שלא היינו לבד, רק שנינו. לבד יכול להיות כל כך נכסף. בחנות הספרים היפה, כל אחד מאיתנו שוטט ממושכות במחלקה האהובה עליו, נפגשנו באקראי פתאום באיזו הצטלבות של טורים וצחקקנו במשובה, רומנטיקה שכזו. וככה, במשך ארבע שעות ארוכות, נפרדנו ונפגשנו, נפרדנו ונפגשנו, מחליפים רשמים, מדפדפים בכרכים עבים, מצביעים על הספרים השונים, מחפשים מדי פעם את הילד שלנו שרץ בין הספריות, פונים לראות איפה העגלה של התינוקת. כוחו של הרגל.
היה מאוד מרענן להיות שוב "קרי וביג", ולא רק "אמא ואבא". כמעט כבר שכחנו איך זה להיות לבד ביחד. היום התחלנו להיזכר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
