זה עתה חזרנו מארוחת חג-ההודיה, מוסד אמריקני מקודש שאת חשיבותו ניתן להשוות אולי רק לארוחת ליל-הסדר. בת-דודתו של ביג, שגרה עם משפחתה בניו-ג'רזי, הזמינה אותנו להצטרף ולחגוג יחד עם כל בני המשפחה, קרובים כרחוקים.
ובכן, התקלחנו, התבשמנו, התגנדרנו (קרי ברסיסי קיא בשיערה, ביג בסמרק על דש המקטורן) וארזנו את טפנו, מקננו, צאננו והגר אשר בשערנו, ונסענו כמעט שעתיים בפקקים איומים לניו-ג'רזי. סוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו הנכסף, כשאנחנו מתים להשתין, גסוסים מרעב ורוצים רק להניח את גופותינו המרקיבות על איזו כורסה ושמישהו יגיש לנו מזון וקטטר, ומהר. נקשנו על הדלת, נכנסנו פנימה, ואת פנינו קידמה עננת עשן סיגריות בכמות שמסוגלת להכניס לטכיקרדיה גם את קאנסר-מן מתיקים באפילה. אם היינו בסרט מצויר, הייתם יכולים באותו הרגע לראות שני יצורים קטנים שהופיעו, אחד אדום עם זנב וקילשון על הכתף הימנית והשני לבן עם בייגלה על הראש וכנפיים בכתף השמאלית. האדום הוציא תפריט מרשים שבראשו התנוסס טרקי מפוטם ועסיסי, ובנוסף הצביע על השעתיים שהשקענו בלהגיע הנה, כמו גם על קוד ההתנהגות הפולני סעיף 322 סעיף קטן ג', הקובע במפורש כי "משפחה לא בוחרים". היצורון הלבן עם הבייגלה, לעומתו, רק עשה חיקוי קטן של הגנרליסימו והרודנית כשנחזור הביתה, שניהם מחרחרים עם מסיכת האינהלציה המציקה על פרצופם הזעיר.
בו במקום מילמלנו "האפית'נקסגיבינג" חלוש ועשינו אחורה פנה, משאירים כעשרים בני משפחה פולנים עם לסתות שמוטות. נכנסנו לאוטו, וחיש קל היינו בחזרה במקומנו הטבעי, דהיינו בפקקים של ניו-יורק.
סליחה, אבל אנחנו, את הילדים שלנו, לא חושפים לרעלנים בכמויות כאלה רק בשביל להיות בסדר, ואף לחץ חברתי או מבט מאשים ומתפלץ של איזו סבתא/דודה שאנחנו רואים בפעם בכמה שנים, לא יגרמו לנו לשנות את דעתנו. אפילו שפנטזנו שעות נוספות על לשבת לאכול בנחת מהטורקי המפוטם.
נו, שוין. לפחות עכשיו יש להם על מה לדבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
