קוראים לי מייגן, ואני בת שנתיים עוד מעט. ילדה כל כך יפה, כולם אומרים להורים שלי, ממש אוצר. אמא נשארת איתי בבית, ואני איתה כל היום. אבא מגיע מהעבודה אחרי שאני כבר נרדמת. בימי שבת אני הולכת עם אבא למשחקייה בשדירה השלישית, ואמא נשארת בבית לנוח. אני מאוד אוהבת את זה, אבא מקריא לי סיפורים, מתגלץ' איתי במגלשה, משחק איתי בכדורים, אנחנו עושים כיף חיים. אבא, אבא שלי. אתה רוצה לשיר איתי ביחד, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה המהומים קטנים והברות מקוטעות. אבא אהוב שלי, איך אתה לא שם לב שאני עוד לא מדברת? אני כבר בת שנתיים עוד מעט. אני מנסה לעבור בצעדה את ארגז החול, ושוב נופלת. אבא אהוב שלי, איך אתה לא קולט שאני עדיין הולכת כמו ילדה בת שנה?
יש במשחקייה עוד המון אבאים ואמהות עם ילדיהם. כולם רצים, משתוללים, משחקים, עסוקים, אבל אני בטוחה שהאמהות רואות שמשהו לא בסדר איתי. אני כמעט בוכה מחוסר אונים, כי לדבר אני לא יכולה. למה אתן לא אומרות כלום לאבא שלי? הוא צעיר, אני בתו היחידה, הוא לא רואה אותי הרבה ולא רואה ילדים אחרים, אין לו איך להשוות, הוא חושב שלכל ילד יש את הקצב שלו, הוא לא מבין שאסור לו לתת לעוד זמן יקר לחלוף, אסור לו להתעלם. האמהות האחרות מדברות איתו, מסתכלות עלי, אבל לא שואלות אותו כלום, לא רוצות לחטט, מחייכות במאור פנים, אומרות לו כמה אני יפה.
בשבוע שעבר, אישה אחת שהיתה עם הבן והבת התינוקת שלה, הסתכלה עלי במשך כמעט שעתיים, ואז התחילה לדבר עם אבא שלי. היא לא היתה כמו שאר האמהות. היא היתה קצת לא מנומסת, ומיד שאלה אותו המון שאלות. כן, מייגן ילדה ביישנית, כן, היא לא אומרת הרבה. באמת? ילדים בגילה מקשקשים ללא הרף? כן, לכל ילד יש הרי את הקצב שלו, לא?. לא, אמא שלה מטפלת בעניינים האלה, אני לא מבין בזה, ומגיע הביתה מאוד מאוחר מהעבודה. כן, קצת הדאגת אותי, לא, את לא צריכה להתנצל...
האשה הזאת דיברה עם אבא שלי, וראיתי איך החיוך שלו הולך ונעלם ועננים שחורים הולכים ומתקבצים על פניו. הוא לקח אותי לפינה אחרת במשחקייה, ויותר לא דיבר עם האשה הזו. אפילו לא הסתכל עליה. רק הביט בי בעיניים האוהבות שלו, במבט עצוב וכואב וחוקר, כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.
תודה, אישה חסרת נימוס. תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
